הדרפט הראשון של הסיפור.

אני זוכר בעיקר עיניים. המון עיניים כאילו שצעדתי במסדרון ארוך
מלא בעיניים של אנשים שאני מכיר, ומכולם נשקף אותו מבט, מבט
מוזר שיוצא מאישונים צרים ופוגע בי. וכשאני מביט בהם חזרה הם
נסוגים מיד מטה או לצדדים ומנסים להסתיר עצמם במצמוץ מהיר. מצב
הרוח של מזג האוויר השתנה. ענן שחור כסה את השמש וגרם למצמוץ
כללי. נראה היה כי גם מזג האוויר, כמו אותם עיניים, מסתיר ממני
משהו.
פחדתי מבלי לדעת ממה. הגברתי את צעדי אך השביל התפתל יותר
ויותר...
רצתי. רציתי להגיע כמה שיותר מהר הביתה. מדרגות הבניין היו
גבוהות מתמיד כאילו מתחו צווארם למעלה כדי לעכב אותי. טיפסתי
אותם בכעס. "מה קורה פה?" חשבתי לעצמי יום -יום אני הולך את
אותה הדרך מהגן הביתה ומעולם היא לא נראתה לי ארוכה כל-כך.
לפתע, הבחנתי כי דלת הבית של אבנר וסימה השכנים ממול פתוחה.
בסלון ביתם ישבו כיסאות בשורות וכולם הביטו בי. פתחתי את דלת
ביתי במהירות וברחתי פנימה בבהלה. נעלתי את הדלת וחיפשתי את
אמא.
הבית היה חשוך. אמא ישבה במטבח בוהה באוויר רצתי אליה. הפתעתי
אותה. היא מהרה לכסות את פניה בחיוך מאולץ וחיבקה אותי בחיבוק
קצת חונק מהרגיל. "איך היה היום בגן?" שאלה בקול סדוק. רציתי
לספר לה על כל הדברים שקרו לי בדרך חזרה מהגן אך משהו בקולה
והבעות פניה, שהתאמצו להסתיר את עיניה הכבויות, הסגירו אותה.
מיד הבנתי שגם אמא חלק מהמתרחש. בין רגע נסוגה תחושת הביטחון
והפחד כבש אותי שוב, במקום שאמור היה להיות הכי מוגן.
שתקתי. אך שתיקתה של אמא העפילה על שלי. הייתה זו שתיקה מדומה.
בתוכה התרוצצו מילים רבות. אחרי כמה דקות של התארגנות פנימית
שבר קולה המהוסס את הדממה המזויפת. היא גמגמה רצף של מילים לא
קשורות שהתאמצו ליצור משמעות, כאילו שניסתה להגיד משהו בלי
לומר אותו.
היא דיברה על סימה השכנה שמשהו קרה לה והיא עזבה עכשיו למקום
טוב אחר. היא הוסיפה עוד הרבה מילים מעורפלות על עזיבתה ועל
כמה שטוב לה עכשיו ושאין לי מה לדאוג.
רק אחרי ניסיונות שונים לפענח את שברי המילים המסתוות של אמא
הצלחתי להבין שסימה בעצם נפטרה.

אמא הביטה בי במבט מאופק מחכה לתגובה כלשהי מצידי. "למה היא לא
אמרה לי שסימה מתה וזהו!"
חשבתי לעצמי. שתקתי. אני יודע שקשה לה. ליטפתי את פניה
החיוורות. המגע העדין כאילו הרעיד את ענני הדמעות בעיניה ובין
רגע היא התחילה לבכות.
חיבקתי את אמא חיבוק אימהי ונתתי לה לבכות. התאפקתי מאוד שלא
לבכות איתה. זה מוזר לראות אמא בוכה.
תמיד חשבתי שכשגדלים זה נגמר ושאימהות ואבות לא בוכים. זאת
הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה ובאותם רגעים כל-כך רציתי
לבכות אבל לא היה לי למי ללכת.