הוא נכנס לרכב, התיישב, בהתחלה לא עניין אותו כלום, אבל
כשהנסיעה התארכה הוא התחיל להתסכל בעצבנות סביב.
היו שם 20 חברה במדים הוא זיהה שהם שייכים לחטיבת גולני לפי
הכומתה, כולם היו מצויידים בנשק היו להם רימונים ואפוד מלא,
אחד מהם שיחק עם רימון, החברים שלו ניסו להפסיק אותו אז הוא רק
הוציא את הניצרה וזרק את הרימון מהחלון, מהלך שזכה לבוז מוחלט
מצד חבריו
כולם מילמלו: "נו בחייך איציק זה מסוכן"
ואיציק רק אמר: "נו בחייכם, אין כאן כלום במרחק קילומטר
מה כבר יכול לקרות?"
הוא המשיך להיסתכל פתאום הוא ראה את קובי מהחטיבה
הוא קררא לעברו: "גם אתה קובי?"
וקובי רק הינהן בראשו בפוזה של בן אדם שהתייאש מהחיים
קובי הסביר: "הכביש היה פנוי, בחיי, פנוי, אז האצתי קצת, רק
קצת, ל130 ואז הם תפסו אותי, והכניסו אותי לפה
ניסיתי להתנגד אבל הם היו חזקים יותר
"יפה" אמרתי והוספתי "אתה יודע אני לא זוכר מה אני עושה פה,
יאללה אח שלי, אני זז חזרה למקום שלי והולך לישון קצת לפני
שנגיע".
היה לי מושג ליד החלון, הנוף עבר מהר, אבל לא כ"כ הסתכלתי
הנחתי את הראש על החלון ונימנמתי
לא יודע אם אפשר לקרוא לזה נימנום זה היה יותר, שינה מודעת,
לאט לאט הזכרונות התחילו לצוף חזרה
איך עליתי ברציף על האוטובוס ניסיתי להיזכר אחורה למה בכלל
הייתי שם, נזכרתי איך נכנסתי הביתה, והיה ריח של גז
מילמלתי לעצמי, שוב דליפה, ככה זה בחורבה שאני גר בה הדלקתי לי
בנונ שרלנט סיגרית מלבורו, רגע, מתתי?