כבר די התרגלנו לעניין.
כמעט כל יום אנשים מתקשרים אלינו ומבקשים את עומר.
"עומר נמצא?" שואל אותנו קול מפוחד בציפיה לתשובה.
אבל כשזה רק התחיל זה נורא הרגיז את כולנו ובעיקר את אבא.
"הוא לא גר פה!" היה זועק אבא בקולי קולות בעוד אמא מנסה להציל
את מה שנשאר מהשפיות שלו, "במקום 5 צריך לחייג 6!" המשיך אבא
למרות הקצף שניגר מפיו.
כשחברים היו באים אלינו אבא כל הזמן רק דיבר על "סוגיית עומר".
אבא שלי פשוט לא יכל להתמודד עם זה שהחיים שלו נהרסים בגלל
שאיזה אידיוט שחור רשם בדף קשר 5 באחת הספרות במקום 6, עם זה
שכל צלצול טלפון דחף אותו יותר ויותר לעבר הסוף.
הוא היה יוצא החוצה מהבית ומסתובב ברחובות, חוזר רק אחרי כמה
שעות כולו מטונף ומתנשף.
זו לא הייתה תקופה קלה בשבילנו, כל החברים שלי היו שואלים אותי
למה אבא שלי משוגע ולא היה נעים לי להגיד שזה בגלל עומר.
מה שגמר את אבא בסוף היה הפה הגדול של אחי הקטן, יורם, באמצע
הסדר.
אבא דיבר עם דוד ארתור על "סוגיית עומר" כשפתאום יורם אמר בשקט
"למה שלא תלך אליו וזהו?, הוא גר ממש פה...".
באותו רגע אבא הרפה מהסכו"ם והתמוטט לתוך החצילים.
אחרי זה אמא הסבירה ליורם שזה לא מנומס אבל אבא כבר הלך.
עכשיו זה כבר בסדר.
אני כבר מכיר את כל החברים של עומר ומדבר איתם כל פעם שהם
מתקשרים אליו.
אני גם יוצא עכשיו עם החברה לשעבר של עומר.
חבל, בחורה נחמדה, דווקא אבא היה אוהב אותה.


פוליגומן