לעיתים קרובות - כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות
שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים - נראה
לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ
משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו,
את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה
הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים,
או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים
לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו
קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.
נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם -
היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם
בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי
בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.
מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר
אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא
במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא
בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא
בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי.
הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח
ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית,
במגרה התחתונה.
משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו
תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את
המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.
בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר
על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה
הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא
מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים.
לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים
מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים
עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה
של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו.
וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או
לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.
אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם
טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה
שמוזנח או לא משופר בחייהם.
אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה
גדולה - שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש
הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול
(שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז
נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא
מי הוא? מה חי בו? וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר
במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם
מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. כי אלה הדברים שימוטטו
אותם בסופו של דבר. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.;
החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה
הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו.
זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר
דקות ביום להתעמלות ותנועה - שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא
רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה
מלמטה.
העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים -
אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים
השוכנים לבטח בחשכה המסתירה,  יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך
הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.
ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו"
(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות
הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות
מהצל, מדחיקים את הצל, או משליכים אותו על אחר (גזענות
ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום
למשהו שקצת מקלקל, והצל? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל
האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום
הלגיטימי. "הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה
יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם',
במושלם אין מקום לצל".
וכך, ללא החלק האפל - החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי,
זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק.
כפי שאומר אראל שליט: "כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח,
מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל".
זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים,
השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות
הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.
מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות
וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם
רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית - היא.
זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו
לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?
על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?
על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט
הציץ מאחורה?
עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית
החברתית המקובלת?
כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש,
לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא הביבים: הביבים הייצריים,
הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.
כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה,
אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן  התחתיות.
והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת
מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו
המוזנחת והנעזבת.
זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות
שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת
הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' - נמתחה עד
קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל
המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה
בפנים.
(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן
שואבות אותנו מבפנים).

[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות
וקטסטרופות" (תסמונת איוב), כאן 'בבמה חדשה'.

"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום
נשען על מקל עקום
ומצא מטבע עקום
בו קנה חתול עקום
שתפס לו עכבר עקום
ויחדיו גרו בבית עקום
בתוך העלם העקום הזה."
                                             מתוך: "אמא
אווזה"

12.6.2003