אני שוכב עם מאיה על החול החם. מרגיש איך הגרגירים הקטנים
נדבקים לכל פינה בגוף הערום שלי שעוד לבנבן מהחורף שרק נגמר,
אפילו לא חושב על איך זה יציק לי בדרך חזרה. ריק ממחשבות.

מאיה מדליקה סיגריה אחת לשנינו, העשן נכנס לה לעין והיא מעפעפת
בה ועושה פרצוף חמוד של ילדה שרק קמה משינה מתוקה. אני אפילו
לא חושב על כמה היא מדהימה עם השמש שוקעת על הגוף הכבר שזוף
שלה.
אף פעם לא הבנתי איך כל הבחורות מספיקות להשתזף עוד לפני שעבר
שבוע אחד של קיץ. בחורות זה עם מוזר.
מאיה מסכימה איתי.

כבר כמה שעות אנחנו פה, לא ממהרים לשום מקום. מאיה רק לפני
יומיים סיימה את תקופת הרשיון עם המלווה שלה. השבעתי אותה כבר
שהיא חזרה מהשיעור הראשון שלה שביום שנגמר לה המלווה אנחנו
נוסעים לים, רק שנינו. עברה כבר כמעט שנה מאז שישבנו ודיברנו,
אבל דיברנו באמת, שיחה כמו שצריך, כמו שהיו לנו כל כך הרבה
בתקופה שהיא נפרדה מהחבר החייל הזה שלה. האמת שמאז שהגענו לא
חשבתי על זה בכלל.

אני ומאיה שוכבים פה על החול כבר די הרבה זמן, מצאנו אחלה
נקודת חוף ריקה לגמרי מאדם, הקצף של הים מדגדג לנו ברגליים
ואני כבר מרגיש איך הגב האשכנזי שלי מתחיל להישרף מהשמש הכתומה
המלטפת הזאת. בתור ילד תמיד אהבתי לאסוף את הקצף הזה בשקית
ולהביא הביתה בשקית, לשמור קצת מהקסם.

מאיה די שקטה האמת. ידעתי שלא יהיה לנו יותר מידי על מה לדבר.
לא נורא, דברים משתנים, אנשים מתרחקים.
"אתה יודע, זה דווקא סיום נחמד לקשר בינינו". ניסיתי לא לחשוב
על זה.
"חופשי", אני עונה.
הכי חופשי שיש...