אהבתי אותך... באמת אהבתי...

סיפור קצר לפני השינה:
הייתי מאוהבת, אולי בפעם הראשונה מאוהבת באמת ואהבתי לפני כן
ואהבו אותי, אבל אף פעם לא הייתי באמת מאוהבת.
למרות שמעולם לא היה ביננו כלום, הרגשתי שהוא הנפש התאומה שלי,
כל דבר שהוא אמר, כל דבר שהוא כתב לי, הרגשתי כאילו זה יצא
ממני ואהבתי יותר... ובשלב מסוים עשיתי את הטעות הגורלית
וסיפרתי לו איך אני מרגישה למרות שהיה לי ברור שהוא לא
מרגיש...
והמשכתי ואהבתי ושכנעתי את עצמי שאני כבר לא מאוהבת בו ושהכל
נגמר מבחינתי וחזרנו למצב של פעם, שאני מספרת לנפש התאומה שלי
הכל.
בד"כ מאוד קשה לי להיפתח לאנשים ולספר להם דברים אישיים, אני
שומרת הכל לעצמי ולפעמים מוציאה את זה בשירים, אבל לו תמיד
סיפרתי הכל, לא ידעת למה, הוא תמיד היה האדם היחיד שיכולתי
לספר לו הכל, כי ידעתי שהוא לא ישפוט אותי לעולם, לפחות חשבתי
ככה... עד שסיפרתי דבר אחד יותר מדי...
ואז הוא נעלם... ואז אני נעלמתי... איך אני אוכל להסתכל לו
בעיניים? הוא יודע עליי הכל, כמעט הכל...
הוא לא יודע איזה תקופה קשה אני עוברת לאחרונה, הוא בחר לא
לדעת  וזו זכותו כמובן, הוא החליט להתרחק, הוא החליט להתנתק
ממני, הוא יעדיף שאני יעלם מהעולם, כי סיפרתי אולי דבר אחד
יותר מדי...
וזה כואב לי באמת וזה פוצע את הלב ואין דמעות, זה רק כאב...
כמו דקירות עזות בלב...
וזה לא כי הייתי מאוהבת בו, זה מכיוון שהוא חסר לי עכשיו כל
כך, כי עוד לפני שהייתי מאוהבת בו אהבתי אותו מאוד ואני עדיין
אוהבת אותו, כנפש תאומה... אבל הוא נעלם לעד... ואני... אני גם
אצטרך להעלם.... בגלל סיפור אחד יותר מדי...