המבנה האפרורי התנוסס מעלי מציג שלט מהבהב באדום " BROKEN
HEART GARAGE " . פתחתי את הדלת  ונכנסתי אל בליל של רעש
וכאוס. פועלים בסרבלים מפוייחים הגישו מטפחות טישו ורודות או
קראו שירה משרה קטרזיס.

אבוד ומבולבל, תפסתי בזרועו של גבר שמן ומיוזע שחלף לידי. "אני
רק... כלומר חיפשתי..." גמגמתי מרגיש כיצד עיני שוב מתמלאות
בדמעות. "אין בעיה" הוא אומר, זיק של הבנה מנוסה בעיניו "
שמאלה ליד המכלית. ת'ה צריך למשרד של פרוספר, זה שכתוב שם 'כל
עכבה לטובה'  מלמעלה, קודם תמלא ת'טפסים ואז תיגש לאמסלם."
סיים, טפח על כתפי והלך מותיר מאחור שלולית שמן קטנה וניחוח
מפתיע של חבצלות.

תור מתאסף קידם את פני במשרד הקבלה. שני טיפוסים הנראים כמו
נהגי משאיות חמוצים רבו על התור מול מזכירה אדישה ומזדקנת,
אישה בשנות הארבעים שלה התייפחה לפני. התור המשיך להאסף. "כמה
זמן אתה מחכה?" שאלה הנערה מאחורי, עיניה מצועפות בדוק. "רבע
שעה", עניתי "זה שעות השיא עכשיו". "מה קרה לך?" שאלתי ," הוא
הרגיש שהוא צריך להתנסות יותר, כל הזמן נחנק ואני התעלמתי מזה
במקום לטפל בזה בזמן. ואתה?"  "לא יודע, לא הסבירה פשוט עזבה"
היא הנהנה מאבדת עניין תוך כדי.

בינתיים איבד אחד מנהגי המשאיות את הסבלנות "עם החבר הכי טוב
שלי, את שומעת! זה מצב חירום, אני רוצה שיטפלו בי עכשיו!" צרח
על המזכירה המפהקת מנופף באגרופו העצום. "תחכה בתור כמו כולם
היא עונה בטון משועמם, צופה בו מאדים ומחוויר חליפות.

החום, הרעש, התחלתי הוזה. הזיכרונות תקפו כהרגלם ללא הזהרה-
ידה מלטפת את שערי, נוהגת במכונית בשתיקה, צוחקת מול הטלוויזיה
בקולי קולות. תמיד היתה צוחקת בקול רם.
"כן בבקשה!" החריד אותי טון אנטיפטי, הרמתי את עיני אל המזכירה
ואל הטופס הצהוב שאחזה בידה. "כמה זמן הכרתם? בת כמה היא?
ואתה? נשואים? ילדים? תדירות יחסי מין? תחתום פה ופה בבקשה".
שילמתי את האגרה ונכנסתי. פרוספר התרווח במשרד, מביט בשלט
שהתנוסס מעליו "כל עכבה לטובה". התיישבתי.

פרוספר בחן בעין מקצועית קודם את הטפסים ואח"כ אותי. "קודם כל
זה יעלה לך המון, אולי כדאי לך לוותר על זה". "מה?" אני ממלמל
מבולבל . "הביטוח לא מכסה תאונות חוסר תקשורת, חוץ מזה, כמו
שת'ה מבין המכה ממש קשה, בכל מקרה זה לא יעבוד כמו פעם". "אבל
אולי בכל זאת..." אני מתחיל לבכות. "בחור תקשיב, חבל על הכסף.
אהבה ראשונה, הרצה של 7 שנים, יש לך בעיות באמון, אי ספיקת
נישואין, נפילת תקשורת, עייפות החומר והצתה מאוחרת. אין לי
בעיה לקחת ממך כסף אבל חבל לי עליך, תשמע לי, כל עכבה לטובה,
הכי טוב זה להמשיך הלאה" הוא קורץ "טוטל-לוסט". אני מתבונן
בחוסר הבנה. פרוספר קרץ שוב ומשלא נענה ירה לעברי בקוצר רוח:
"טוטל-לוסט, תהרוס את זה סופית, לפחות תקבל חלק מהביטוח". אני
מציץ בו  ונרעד "איך אני יכול? איך אני אסתדר בלעדיה?" ."חלאס
הוא פולט בעצבנות "תהיה גבר".

אני יוצא מהמוסך כולי גאווה ונחישות. באמת חלאס, צריך להשאיר
את העבר מאחור - כל עכבה לטובה. אני מתניע וממשיך הלאה בעוד
תחושת ההקלה מתפשטת בגופי. זהו, נגמרו ימי הלוזר המאוהב, המבט
הכנוע המכוכב, האמונה העיוורת, איך שהייתי נתלה בכל מילה שיצאה
מהפה המתוק שלה... אני אסדר לעצמי איזה מודל חדש וצעיר יותר
ואשכח את כל השטות הזו. זהירות כולם, יש שריף חדש בעיר!

אני ממשיך לחזק את עצמי כשלפתע אני מבחין בזווית העין במוסך
"לחיי האהבה", אני דופק ברקס עצבני שומע את המכונית מאחור סוטה
בפתאומיות לתוך פח האשפה הקרוב תוך כדי עיקום הבגז' שלי. אני
מתבונן בשלט הניאון הסגול בפחד ,שהופך לחשד, שהופך לתקווה.
קדימה אני אומר לעצמי בדרך פנימה. שניים במכה אחת, אולי יסדרו
לי מחיר...