מתקתק בראשי,
כל רגע חולף.
מתקתק במוחי,
זה לא מתעייף.
נתקפת כאבים,
ולהם הם נעלמים.
משאירים עומס,
כואב ומכביד.
מכביד על הלב,
על כל מחשובותיי.
ומשקף בתוקף,
מחדש את סיוטי.
גורמים אי-נעימות,
גורמים להסתחרר.
דורשים ממני להיחנק,
דורשים שאתעלף.
בין הערפל,
בתוך כל התסכול.
פעימותיי מכבידות,
כל רגע מתקשות.
מתחילות להיעלם,
לאט-לאט.
אחת-אחת.
אין מילים,
אין נשימה.
נשארתי אני,
בלי הרגשה.
העולם אותי לקח.
לקח מהמציאות.
הכול אותי השאיר,
השאיר בין הסיוט.
הסיוט שלא נגמר,
הוא רק מתגבר.
מנסה להתגבר,
אך נכשל ומתאבד.
מרגישה חסרת-אונים,
מול כל העולם.
כל ההתקפים,
באים ככה סתם.
מעלימים את התקווה,
משאירים את הפחדים.
לוקחים את הנשמה,
משאירים אותי,
בלי תודעה.
כל רגע רק על זה חשבתי,
כל רגע להרהר לא הפסקתי.
מה יקרה?
מי אותי יציל?
וכך הכול מהעולם נעלם,
מחריד ולא מושלם.
רואה בחוץ,
הכול שחור.
ורד לו עומד,
נובל מהקור.
ורד אדום,
ורד לוהט.
את פחדיי מורט.
נותן לי תקווה,
אך מייד נעלמת.
הורד השחור,
כיסה אותו.
האפלה,
לקחה אותו.
את התקווה האחרונה.
ורד שחור,
ממנו דם נוטף.
דמעה אחר דמעה,
בשקט, חוטף.
חוטף כל נשימה.
ועוד דמעה יורדת.
חוטף כל תקווה,
דמעת דם זורמת.
להתראות אולי אחר-כך,
להתראות בפעם הבאה.
אך האם תהיה?
לחשוב איני יכולה.
נעלמת בין התודעה,
התודעה שלי עצמה.
נעלמת מהחיים,
נעלמת, לעולמים.