אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה.
הייתי בערך בת 3 או 4 ולא רציתי ללבוש את החולצה ההיא- היא
הייתה חולצה מכוערת עם פסים ירוקים וצהובים, אמא אמרה לי ללבוש
אותה ולא הסכמתי- אז היא הכניסה לי סטירה.
בהתחלה זה היה רק סטירות והמשיך לנעליים,חגורות, חפצים, כסאות
ולאט לאט זה גם הדביק את אבא.
אתם מבינים... אני לא באתי לעולם כי ההורים שלי רצו אותי - או
שעשו אותי בגלל שהם היו מוכנים לילד.
הם היו בסה"כ ילדים קטנים,  אמא הייתה בת 15 ואבא היה בן 17.
כשאמא הגיעה להורים שלה וסיפרה להם שהיא בהריון סבתא העיפה
אותה מהבית ולא הייתה מוכנה לעזור. וההורים של אבא היו עוד
פחות או יותר דיי תומכים לפחות עד כמה שאפשר היה, הם עזרו לאמא
במהלך ה 9 חודשים ועזרו להם למצוא דירה כי הם לא הסכימו שעוד
תינוק יגור איתם.
סבתא לא הסכימה שאמא תעשה הפלה כי לדעתה הפלה זה רצח ואת הנכד
או הנכדה שלה אף אחד לא ירצח.
לאבא לעומת זאת לא היה אכפת שתעשה מה שהיא רוצה רק שתעדכן אותו
במה שהיא החליטה- כמו שאתם רואים אמא החליטה להמשיך את ההריון.
ומשום שהיא הייתה צריכה לוותר על בית ספר וכל החברים שלה
התרחקו ממנה בגללי היא שומרת לי טינה, בכל פעם שאני עושה משהו
לא בסדר אני האשמה מבלי לומר לי מה עשיתי רע ואיפה טעיתי. אני
מבינה שעשיתי משהו לא טוב בכך שאני רואה שנעל עקב ישנה מתעופפת
לעברי.
בזמן האחרון אני לא מבינה למה אבל אבא הבין כנראה שהוא יותר
חזק ממני והתחיל להרביץ לי כדי לא להתעצבן על הפקידים במשרד
שלו- ז"א שכאשר הוא מגיע הביתה עצבני הוא מחטיף לי בחגורה וזה
רק בגלל שלא הספקתי להגיד לו שלום שהוא נכנס הביתה.
אני זוכרת לפני כמה שנים שהלכנו לחברים של ההורים שלי, והם
שאלו אותנו למה אבא ואמא לא מביאים עוד ילד לעולם, אמא אמרה
שהיא לא יכולה ללדת יותר,כשיצאנו משם ושכבר שהגענו למכונית אבא
ואמא החלו לצחוק ואמא אמרה שהיא לא מתכוונת להביא עוד ילד
לעולם ושמספיק לה היצור הזה בבית - אבא המשיך איתה, התנהגתי
שלא שמעתי, במהלך הנסיעה אבא הסתובב אלי הוא שאל אותי עם אני
רוצה אח קטן, אמרתי לו שכן אז הוא אמר לי "טוב" ואמר לי שהם
יביאו פינצ'ר שהוא בערך נמוך ממני בכמה סנטימטרים ומעצבן לא
פחות ממני ככה כדי שאוכל להבין בדיוק איך זה לטפל במשהו כל כך
מעצבן ואידיוטי.
אני נורא נפגעתי ממה שאבא אמר לי אבל הייתי משוכנעת שזה נורמלי
ושככה צריכה להתנהג משפחה ממוצעת ונורמלית.
באותו הערב ביקשתי מאמא ללכת לישון אצל החברה הכי טובה שלי
וכשהייתי אצלה ראיתי משהו שאף פעם לא ראיתי - ההורים של הילדה
אמרו לה שהם אוהבים אותה, אכלו איתה ארוחת ערב ואפילו האמא
ניקתה את הלכלוך מהשולחן, אני נדהמתי ושאלתי אותה עם הכל בסדר
עם המשפחה שלה, היא אמרה לי שכן ושאלה אותי למה, אז שאלתי אותה
איך זה שהיא לא מנקה מהשולחן והיא ענתה לי שהיא אף פעם לא מנקה
ושאמא שלה אומרת לה שהיא צריכה להיות עסוקה בלהתפתח ולגדול.
כשהחלפנו לפיג'מה בלילה הייתי מלאה בסימנים כחולים ולה לא היה
אפילו סימן כחול אחד. היא נורא נבהלה שהיא ראתה אותם ושאלה
אותי מה זה.
אז השבעתי אותה לא לספר וסיפרתי לה את הכל.
כעבור יומיים היועצת של בית הספר הגיעה אלי ושאלה אותי איך
בבית ואמרתי לה שהכל בסדר, היא בקשה ממני לצייר לה ציור - איזה
שבא לי, ואני ציירתי ציור של שני חלקים, בחלק אחד מה שקורה
במציאות שאבא ואמא מרביצים לי ובחלק האחר זה מה שאני נורא
רציתי שיקרה שאבא ואמא מנקים מהשולחן ואומרים לי שהם אוהבים
אותי או לפחות לזכות לחיבוק קטן ואוהב.
כשהיועצת שאלה אותי מה ציירתי, סיפרתי לה - כי לא הבנתי את
משמעות הדבר. כעבור שבוע הגיעה אלינו עובדת סוציאלית .
היא בקשה לראות אותי ולדבר איתי וההורים שלי לא הבינו מה קורה
והתנהגו כמו שהתנהגו כל פעם שהיינו בחוץ- כ"משפחה מושלמת".
אבא ואמא לקחו אותי לפינה ואמרו לי בשקט שחסר לי אם אני אומרת
משהו לא במקום. היועצת הבטיחה להגן עלי ואמרה לי שאני לא אצטרך
לסבול אפילו עוד יום אחד עם לא טוב לי בבית ואני האמנתי לה אבל
ביקשתי לדבר איתה בנפרד- בהתחלה לא סיפרתי לה כלום כי אני
עדיין אוהבת את ההורים שלי ואני לא מוכנה לוותר עליהם אבל מצד
שני אני גרה בגהנום, במהלך השיחה שלי איתה היא ביקשה ממני
להרים קצת את החולצה, כשהרמתי היא ראתה את הכל, וכבר לא יכולתי
להסתיר ממנה כלום.