- "מה יפה בה"?
- "למה אתה מרושע"?
- "אבל מה יפה בה? תסביר לי".
מאחוריו נשמעה זריקת מחט פטיפון על תקליט, וצליל אקורדיאון בקע
משנייה של שקט מוקלט.
-"אתה בא לרקוד"?
-"מה אתה, נורמאלי"?
הוא נגע בתלתל אחד בשולי ראשו. הג'ל מחזיק. שורה אחת כבר
התקבצה מול הרמקולים, מניעה גופים באחידות לצלילי האקורדיאון.
-"וחוץ מזה אל תחליף נושא". הוא ניגב את היד מהג'ל במפית שלי.
"אתה יוצא עם בחורה לא יפה".
השיר הראשון עוד לא נגמר, ועל צלילי האקורדיאון הסדוק עלה צליל
מפוחית צלול, וקולו של קובי אוז- שכבר משכו לרחבה העגולה עוד
כמה שורות של רוקדים.
- "תראה מה זה, עשו מטיפקס ריקודי עם".
- "למה לא, בעצם"? עניתי. הוא הסתכל עליי כאילו שכבתי עם
אחותו. "מה עובר עליך בזמן האחרון, אני לא מבין. תיכף תגיד לי
שהיא לוקחת אותך לריקודי עם".
"רד ממנה כבר, מה יש לך נגדה"?
"שום דבר. עזוב. העיקר שטוב לך".
שנינו נעצנו מבטים בשורות הרוקדות בבגדי-ים ובבגדי ריצה. רגל
ימין קדימה רגל ימין אחור. מחיאת כף וסיבוב, מחיאת כף.
"השמנה שם בקצה, תראה אותה. חושבת שהיא עוד בת עשרים".
"אמא שלי אוהבת ריקודי עם. לפחות פעם היא אהבה".
מאחורי הרחבה העגולה והשורות המקפצות הים נצץ בשמש צהרי שבת,
והחול המסנוור אילץ אותי לשוב להסתכל במשקפי השמש של יואב.
"אתה מכיר את זה, כשמסתכלים בעיניים של מישהי ורואים שם את
עצמך "?
הוא הוריד את משקפי השמש והשיב מבט. "לא קרה לי אף פעם".

-"מה את קוראת"?
-"אתה לא רואה"?
-"לא".
-"אז תסתכל".

ראשה המלא הרכון על הספר לא זז אליי. רק עיניה נעות מכושפות עם
האותיות שמאלה שמאלה שמאלה קפיצה לימין. שפתיה הדקות דוברות
לאט, נפשקות ונמתחות כבהילוך איטי. מכושפות.
אני רוכן אליה, מנסה לא לשבור את הקסם. "זן ואומנות אחזקת
האופניים". אני נסוג למושב שלי. היא מפרידה ביני ובין החלון
הגבוה הכפול. חלון כזה גדול ואי אפשר לפתוח אותו, תלויים לגמרי
בחסדי המזגן. בחוץ הארץ חולפת מרצדת מאחרוי ראשה השקוע של
נועה.
אני נזכר בספתא מסתכלת במרקע המרצד צבעים ביום שישי בערב
(ההורים יצאו). צבעים שמהצד צובעים את צדודיתה הרכונה בתרדמה.
היא כמו מסך בתצוגה האורקולית. הרקול פוארו, בחליפה הלבנה שלו,
מפליג בנילוס- ופניה הישנים של ספתא נצבעים גלים גלים כחול
לבן, קמטיה מפליגים עם הבלש. הרקול מוצא גופה דקורת סכין- ובין
הנחירות הלחיים הנפולים של ספתא מאדימים. הכתוביות עולות וספתא
מיטשטשת לי. לרגע חושך, ושתיקה, ואז צפצוף ארוך שורק מעיר
אותה. בוא, חמוד. הולכים לישון. אתה נראה עייף.
נועה לובשת גופיית תכלת עם טבעת טיי-דיי לבנה. העור שלה נודף
סבון שמדגדג לי חדר-בנות במחנה קיץ. אני נשען אחורה ושואף
פשטות של זכרון ישן. נועה מרוכזת כל כולה בזן ובאופניים, לא
מודעת לריחה. מתי היא חפפה? אני לא זוכר.
מעל כתפיה החשופות חלקית אני מביט החוצה.

-"תראי, הם עוקפים אותנו".
-"מי"?
-"ילדים על אופניים".
-"לא יכול להיות".
-"תסתכלי".

בשביל עפר מקביל למסילה רכבו שלושה ילדים בטור - מנסים להשיג
אחד את השני. כמו צמה נקלעת אחד עוקף והשני נותר באמצע עד
שהשלישי משיג אותם, והם הולכים ומתרחקים מאיתנו והלאה.
"רוני, הרכבת עצרה".
"אני יודע".

נועה חזרה לקרוא, עיניה שוב רוקדות על השורות השחורות, רודפות
טורי נמלים על עמודים בהירים. "את יודעת שאף פעם לא רכבתי על
אופניים"? ניסיתי באמת לשבור את הכישוף. הרכבת המשיכה לסוע,
וחפשתי את הילדים שעקפו אותנו קודם. השמש כבר חצתה את קו
האופק, ובאור ההולך וכהה לא מצאתי אותם בין עצי האקליפטוס
שנמלאו צללים.
-"אבא שלך לא לימד אותך אף-פעם"?
-"לא".
-"בוא, אנחנו יורדים".
-"נועה, חיפה זה אחרי עתלית ואנחנו עוד לא בבנימינה".
-"בוא כבר, רוני. אל תהיה כבד".
הספר סגור על אצבעה, היא קמה ועברה אותי וכבר נעלמה בפרוזדור
בין הקרונות. אני עוקב אחרי ריח שערה- תופס אותה מול הדלתות.
ליטוף בעורפה מקפיץ ומסובב אותה והיא מולי.
עיניה בעיניי, אישוניי באישוניה. אני רואה שני עיגולים שחורים
כובשים את מעגל עיניה. אני רואה אותי מביט בה, דג נמשך לאור.
הדלתות נאנחות ונמרחות החוצה, נושפות. שנייה שלמה אני והיא
עומדים שם.
בוא כבר, רוני.

החמסין בלע אותנו בנגיסות לחות, אדי היום, נשיכות הפרדסים
ונשיקות הים, דבקו בנו על הרציף והתמצקו והתעבו. עורה של נועה
לח. ריח הסבון שלה נודף ערבי כיתה ברחבה הנטושה בסופר. אני
יושב גב גב עם המלכה של הכיתה. "ימינה" היא לוחשת לי. לבי
מסמיק, בטני נמרחת- מתגלגלת בתוכי. עדיין כל כולי מזיע ממשחק
תיפ-סו-ני. והיא, גבה דביק קצת גם. "ימינה" היא לוחשת לי. רק
לי. סטירה או נשיקה, מה זה משנה. העיקר העור הלח הריחני שלה.
"ימינה, רוני".
החמסין בלע אותנו ברציף, ומעבר למחסום היציאה ובמורד המדרגות
פסיעה פסיעה נלכדנו ברשת הלחות שלו. עד שהוא נבע בנו, כאילו
בזיעה שלנו החמסין נולד.

נועה צעד לפניי, אני מדביק אותה. היא ממהרת אל מחוץ לתחנה.
"לאן"? שואל אותה נהג מונית. "טקסי"? היא ממשיכה ומותירה לי
להניד ולחייך "לא" מאולץ לנהגים. אל תעלמי לי, אני אוחז בחוט
הדק שלה בקושי. היא חוצה כביש בלי להסב ראשה ימינה-שמאלה. איזה
חום. נועה פוסעת בין אדי האספלט הלחים, שתיקתה מלווה במקצב
סנדליה באספלט ובלחישת חולצתה על גופה. אני עוקב אחריה מובילה
אותי בסמטאות של בנימינה. לאן עיניה מסתכלות עכשיו? היא לא
מחפשת כלום, רק הולכת על המדרכות הנמוכות של היישוב. אני
בעקבה. לאן את ממהרת, נועה? היא לא קוראת את מחשבתי.
אנחנו מגיעים למגרש כדורסל מואר, מוקף ברשתות גבוהות- ומאחורי
הרשתות, הפרדסים הריחניים- ומסביבם ליל החמסין עוטף הכל, מבודד
אותנו בתוכו.
בקצה המגרש הריק קשורים שני זוגות של אופניים בשרשרת נעולה אל
הרשת הגבוהה ההיקפית.

אני קולט זמזום מכאני, נשמע כמו תפוז חשמלי, ומחפש איפה עמוד
החשמל המטריד. עמודי התאורה של המגרש שקטים. הזמזום רחוק מהם.
אין קו מתח פה. ואף מטוס לא מעלינו. אני מוריד את גובה החיפוש
שלי. מאחורי הרשתות ובין הפרדסים אני לא מוצא שום גנרטור. שום
קופסא גדולה ומרעישה. מאיפה הזמזום בא, נועה?
נועה מניחה ליד האופניים את הספר ומתירה את השרשראות, איני
זוכר כיצד. מאיפה הזמזום הזה? אני עוצם עיניי ומכוון את
שמיעתי. המטרד המזמזם, הצליל שלו נמוך. הוא מסתובב. הוא לא
נשאר בנקודה אחת. הוא זז! אני הולך אחריו עצום עיניים, הוא
מתגבר. עוד צעד ואני ממש עליו. הוא לרגליי. עכשיו! אני רואה
תחתי דבור- או חיפושית- או בן-כלאיים- הפוך. החרק על גבו,
וכנפיו הענקיות מזמזמות וחובטות במגרש הכדורסל פזור החצץ.
בחבטות המרעישות הוא מפליג על גבו, במעין שחיית פרפר- מכה-זוחל
מעגלים קטנים ומהירים. הג'וק הענקי הזה- אולי בגודל שני
הבוהנים שלי- זוחל על כנפיו. כנראה גם אותו בלע החמסין. או
אולי הוא נמשך להשתקפות הפנסים על המגרש? לא יתכן. והנה עוד
אחד! ועוד- סביבי על המגרש רוקדת מזמזמת להקת חרקים. שוחים
הפוך על כנפיהם במגרש המואר הזה. איזה חמסין. את לא צמאה,
נועה? היא כבר מקיפה את המגרש, מדוושת בשיא הרצינות. כמו אריה
בכלוב- היא סבה ונצמדת לרשתות המגביהות. תראה כמה זה קל, רוני.
רק תסתכל ישר.
"תזהרי לא למעוך אותם", אני אומר. היא לא שומעת את החרקים
רוקדים?

אנחנו רוכבים. בהתחלה במגרש, לאט, אני מדווש ברגל אחת. השנייה
דוחפת את הקרקע. נועה במחול גלגלים צוחקת לנסיונותיי להשאר
צמוד לאדמה. פשוט תסע ישר, אל תפחד. היא מגניבה אליי מבט ושתי
עיניה מתרחקות כבר. אני כמה לצלילה אחת בתוך מעמקי אישוניה.
תקום ותנסה שוב. אני עוצם שוב את עיניי. זמזום החרקים שלי
מתניע את רגליי. זה הקצב, רוני. הם מטרטרים בכנפיהם רק לי. זה
הכיוון שלך. אני רוכב איתם, בהתחלה לאט. סע, רוני. סע. אני
פוקח את עיניי מרחק קצר לפני הרשת- וחותך הצידה. לא נפלתי.
יופי, רוני! היא צוהלת, מגבירה את קצב דיוושה. את לא צמאה,
נועה? רוני בוא ניסע.

אני רוכב צפונה, דוהר מימין לים משמאל למסילה. הרכבות הלכו
לישון, השמש עוד לא קמה. רק הים מכה גליו בחמסין שלעולם לא נח.
כמו ענקים בתחרות של הורדת ידיים גורלית- הים מנסה להניע בגליו
רוח בריזה מצננת, והחמסין הודף אותם שוב מערבה. כך האויר נותר
בתווך, כלוא בתיקו לח. אני חותך דרכו צפונה, מתקרר בתנועה שלי
עצמי. חכה לי, רוני. לא שמעתי. רגל ימין דוחפת, רגל שמאל
נדחפת- ועכשיו הפוך. רק להביט ישר קדימה. אורות ערי ויישובי
החוף חולפים אותי. ממה אתה בורח, רוני? לא שמעתי. אני לא מביט
אחורה, אני אפול. יואב עוד מחכה לי בזריחה של חיפה, על חוף
הים. אני אגיע עד לשם.