בהיתי בעיתון, בשער הראשי של מעריב. אתמול היה עוד פיגוע והיום
הוא כבר תמונה גדולה בעיתון שנראית מוכרת.
רציתי לקרוא אותו ולא יכולתי. החזקתי את עצמי חזק...
התייאשתי... הרמתי את העיתון... קראתי חצי משפט ולא יכולתי
יותר להתאפק...
ולחשוב שהכל התחיל מטחורים.

לפני שבועיים בבסיס היה לי יום דיי רגיל. בשעה 2 הלכתי לחינוך
לקחת עיתון. לקחתי ידיעות אחרונות, עברתי בשירותי קצינים
וגנבתי נייר טואלט רך והלכתי לתומי לשירותים.
התיישבתי בנוחות, כמובן אחרי מספר שלבים אינטנסיביים של טיהור
האסלה והכשרתה לפעולה הנדרשת. פתחתי את העיתון באמצע ונכנסתי
לעולם אחר. הייתי שקוע עמוק בכתבה על איזה ילד בן 7 אחד
שהתנפחה לו הבטן, ובסוף גילו  שבבטן שלו היה אחיו התאום שניזון
מכלי הדם שלו. הסיפור לא הגעיל אותי בכלל ואפילו היה דיי
מעניין... שמתי את העיתון בצד והנחתי את ידי על הבטן והרגשתי
תנודות, שיבחתי בליבי את המעיים המפותחים שלי שבהחלט עשו עבודה
טובה וקיבלו ציון 7 מ 10 בפריסטלטיקה. בעודי שקוע בעולם הפרטי
שלי, שמעתי לפתע קולות, לא חזקים אבל נורא עצובים מהתא שלידי.
הורדתי את המים ופתחתי את הדלת. כששתפתי את ידי, בזריזות אך
ביסודיות, נזכרתי בקולות וחיכיתי בשירותים כאילו עדיין שוטף את
הידיים כדי לראות מי יצא מהתא שלידי.
אחרי דקה בערך שמעתי אנחה כזאת והדלת נפתחה. מולי עמד מוטי,
הרס"פ שלנו. חייכתי אליו ושאלתי אותו מה הוא אכל, כי שום דבר
לא יכול להסביר את הקולות שנשמעו מהתא שלו.
מוטי הרכין את הראש ומלמל בשקט "יש לי טחורים..." מוטי שטף את
ידיו באיטיות ובעצבות שכזו. הסתכלתי עליו עד שהוא יצא
מהשירותים. כל התנועות שלו היו עצובות, הוא ניגב את ידים
במכנסיים ויצא...
נורא ריחמתי עליו באותו רגע.
נגמר השבוע וכבר הגעתי הביתה, כרגיל כמו בכל יום שישי לא היה
אוכל בבית בגלל שאמא שלי לא נמצאת ואבא שלי עצלן, חיממתי שניצל
קפוא כזה בטוסטר והדלקתי סיגריה.
אבא שלי נכנס הביתה והתיישב מזיע ועייף במטבח, הוא מלמל משהו
על ממטרות אבל לא הקשבתי. שאלתי אותו על טחורים. אבא ענה לי
"מה זה מעניין אותך פתאום ?, אין לך טחורים או משהו כזה ?..."
סיפרתי לו מה קרה בבסיס והוא הסביר לי מה זה טחורים ואיך זה
קורה. מסתבר שזה ורידים שנופלים מהבטן אל החור של התחת, ויותר
מזה זה קורה לזקנים ולאנשים שיושבים הרבה זמן בשירותים.
פתאום עצרתי רגע וחשבתי, ניסית לחשוב כמה זמן אני יושב
בשירותים כל יום. אבא קטע את חוט המחשבה שלי, " יוסי אתה חייב
להפסיק לשבת כל כך הרבה זמן בשירותים, בסוף גם לך יהיה
טחורים".
נתקפתי חרדה, ראיתי את עצמי כמו מוטי הרס"פ, עצוב כזה, שוטף את
הידיים באיטיות. הלכתי לחדר והתיישבתי. ביד אחת סיגריה ביד
השניה קפה. חשבתי קצת והחלטתי מעכשיו לא לשבת יותר מ5 דקות
בשירותים כל יום.
ירדתי למטה, התיישבתי בסלון והגנבתי מבטים לערמה של עיתוני
שישי שהיו שם, פתאום קלטתי את המאמר של סגל בעיתון, כנראה אבא
קרא קודם. סגל תמיד גרם לי רצון עז לחרבן. לא משנה מתי , כשאני
קורא את
המאמר של סגל אני חייב ללכת לשירותים...
החלטתי להעמיד את העניין במבחן, התחלתי לקרוא, כפי שציפית
הרגשתי אחרי איזה דקה דקירה קטנה בבטן שמלווה בכאב גלי נעים
כזה.
קמתי והלכתי לשירותים, כשהושטתי יד קדימה לדלת כדי לפתוח אותה,
ראיתי שביד השניה יש לי עיתון. הנחתי את העיתון בצד ונכנסתי
לשירותים....
יצאתי באמת אחרי 5 דקות, אבל לא בגלל שעמדתי בחוקים שהטלתי על
עצמי , פשוט כל לא היה לי... הלכתי לישון.

כבר עברו 3 שבועות מאז, 3 שבועות נוראיים. גילית על עצמי דברים
חדשים. מאז שהתחיל כל הסיפור הזה מסתבר שהגוף שלי לא יכול
להביא את עצמו למצב של סימון טריטוריאלי אסלתי בלי עיתון ביד.
פיתחתי שיטה... הייתי קורא עיתון ומדמיין שאני בשירותים וברגע
שהצב היה מציץ החוצה הייתי רץ לשירותים ומסיים את העבודה.
בוקר אחד, אחרי "טריק סגל" - ככה קראתי לעניין הזה, הלכתי
לשטוף ידיים ופתאום שמתי לב שאני עצוב, הסתכלתי למראה וראיתי
במקומי את מוטי הרס"פ, שטפתי את הידיים באיטיות שכזו...
עבר איזה עוד שבוע נוראי והחלטתי ללכת לראות רופא. הלכתי
למרפאה, נכנסתי לרופא. "מה יש לך נגד טחורים ?" שאלתי....
יצאתי מהמרפאה עם חיוך ומשחה. לא היה לי באמת טחורים....

נכנסתי לשירותים, הפעם זה היה מעריב, יצאתי אחרי שגמרתי את כל
העיתון ונגמרה החבילת סיגריות... שיזדיינו הטחורים סיננתי עם
חיוך. יש לי משחה...
שטפתי ידיים מהר...ולפני שיצאתי הסתובבתי למראה...ראיתי את
עצמי...