זה קרה לפני שנתיים מהיום, היום הנוראי ההוא, היום ששינה את כל
חיי המשפחה.
תמיד היית כל כך קרוב אלינו ותמיד היה אפשר ליצור איתך קשר
אולי כדי לדעת מה שלומך ואם הכל בסדר, אם אתה אולי צריך אוכל
שנשלח לך, או סתם כדי להגיד לך לילה טוב, ושלא שכחנו אותך גם
אם לא באת שבת הבייתה ושתמיד נאהב אותך.
תמיד היית הצד שלא לחוץ בבית ותמיד היה לך זמן להכל, מה לעשות
תמיד היית כזה בן אדם אדיש. אולי בעצם זה מה שהרג אותך?
אולי באמת ששכבת שם בשטח היית צריך לנוע קצת יותר מהר ולא
הספקת?
יכול להיות, אולי ששכבת שם חשבת עלי, או אולי על אמא או על
אבא?
על מי חשבת ברגע האחרון שלך? חשבת בכלל? שכאב לך למי צעקת
שיבוא לעזור לך? האם התפללת לסבתא שיושבת שם למעלה, זאת שאהבה
אותך יותר מכולם, סביר להניח בגלל שהיית ילד כל כך מיוחד והיית
הנכד היחיד שלה?
כשחזרת הביתה תמיד היית בא אלי, מחבק אותי ונותן לי נשיקה.
לאחר מכן היינו יושבים בשולחן העגול של המטבח שלנו והיית מספר
לי את כל החוויות שהיו לך שם, איכשהו תמיד היית מצליח להוציא
מכל החרא שאכלת משם את הדברים הכי טובים והכי מצחיקים שרק אתה
יכול להוציא. מאז ומתמיד הערצתי אותך כמו עיוורת וכל מה שהיית
מבקש הייתי עושה רק כדי שלא תתאמץ, כשהגעת שפוך מהנסיעה הביתה
שחזרת מהצבא אחרי שבוע או שבועיים מפרכים.
תמיד רציתי להודות לך על כל העצות שנתת לי ואיך שתמיד שהייתי
זקוקה לך היית שם. אף פעם לא חשבתי שזה אי פעם ייגמר או ייעצר
באמצע.
אף פעם לא חשבתי שאתה תיעצר באמצע!
היית אחד שכל מה שרצית עשית ושום דבר לא הפריע לך, אם היה משהו
כזה היית פשוט עובר דרכו.
לא היית אחד כזה שנותן למישהו לעצור אותך, אז איך לעזאזל נתת
לכדור מסכן לעצור לך ככה את החיים!?!?!?
אני כועסת עליך! ותמיד אכעס, אך אף פעם לא אפסיק להתגעגע
אליך.
היית הבן אדם הכי חשוב לי בחיים - אם לעצה או לאוזן קשבת, אבל
תמיד היית שם.
כשהיית חוזר הבייתה היית זה שמוציא אותי מכאן ונותן לי ללכת
לכל מקום שההורים לא נתנו, אתה היית זה שבעצם גידל אותי ועשה
אותי למה שאני היום.
עכשיו, כשאתה לא כאן לידנו ואתה לא כאן בשבילנו המשפחה
מפורקת.
אני  לא מסוגלת כמעט לדבר, אבא ואמא כל היום רק רבים ולא
יכולים להפסיק.
כואב לנו כל יום מחדש עליך. אנחנו כל כך מתגעגעים אליך שאמא
כבר כל יום הולכת אליך. לפעמים נראה לי שהקבר שלך זה המקום הכי
פורח בעולם.
תמיד חשבתי שאתה שם תשמור עלינו שלא יקרה לנו דברים רעים
והרגשתי בזה נחמה.
אבל עכשיו כשאני יודעת שהמצב יותר גרוע אני יכולה רק לקוות
שאתה בסדר שם למעלה ושאתה שמח כמעט כמו שהיית כאן למטה!
היום הכי נוראי בחיים שלי לא היה היום שדפקו לנו על הדלת באמצע
הלילה, בדיוק בשניה שחשבתי שאולי תתקשר אלי לפלאפון תגיד לי
שהכל בסדר איתך ואני יספר לך איך עבר עלי היום וכמה קיבלתי
במתמטיקה, ואתה תצחק לי בטלפון כמו כל פעם ותגיד לי : "מה אני
יעשה איתך ילדונת?"
כמו שתמיד היית נוהג לומר לי כאשר הייתי יוצאת בהרגשה רעה
ומקבלת לבסוף את ה 100 שלי כמו שאתה אומר.
באותו היום זה פשוט הפסיק.
ברגע שדפקו לנו על הדלת הבנתי שלא תתקשר והבנתי שאת סוף ימי
אני אצטרך לבלות באשפוז של אמא כי היא לא מסוגלת לחיות
בלעדיך.
את המשבר של אבא אני יעבור לבד, ואת הנשיקה הראשונה שלי לך לא
אוכל לספר ראשון כמו שתמיד קיוויתי.
אלא היום הכי נוראי בשבילי היה יום ההלוויה שלך.
הגעתי לבית הקברות לבד כי הייתי חייבת לעכל את מה שקורה.
הלכתי לאט וניסיתי לדבר איתך.
כאשר הגעתי לבית הקברות לקחו אותי מלא אנשים שלא יכולתי לראות
את כולם מרוב ההלם שעבר עלי, פתאום איזה מאה אנשים מחבקים אותי
אחד אחד ולא הצלחתי להוציא מילה, ידעתי שאם אני אפתח את הפה
אני פשוט אפרוץ בבכי.
לקחו אותי ביד, הביאו לי את הבקבוק הקטן של "מי עדן", ועד מהרה
שמו אותי במקום שפתחתי בו את העיניים והבנתי שזו המציאות שאם
עד עכשיו לא עיכלתי מה קורה, קלטתי באותו הרגע, זה היה - המקום
של הגופה שלך!
באותו הרגע הבנתי שזו המציאות, פתאום קלטתי שזה לא אני ואתה
ביחד מול כולם, אלא אני לבד, מול כולם, ועכשיו גם מולך!
ניסיתי ללכת טיפה אחורה, שאולי משהו יבוא ויסתיר לי, אך אף אחד
לא בא מלפני, ואני עומדת בשורה הראשונה מול הקבר שלך ואתה נכנס
לאט לאט. כולם מסביב צורחים, אמא צועקת שהיא רוצה להיות
במקומך. אבא מחזיק אותה ונשבר, האדם היחיד שהיה הכי אמיץ
בשבילי, זה ששום דבר לא שובר אותו, עומד לידי ונשבר.
ובסוף שאתה כבר מכוסה ומתחת לאדמה אני הולכת לבדי הביתה לישון,
בתקווה שמחר אתה תבוא אלי, תעיר אותי ליום חדש, תגיד לי שזה
היה סתם חלום בלהות ותעודד אותי בעוד בדיחה שרק אתה יכול להגיד
שתשפוך אותי מצחוק.
אך היום ההוא היה ארוך מתמיד. לא יכולתי להפסיק לחשוב אליך
אפילו לא לרגע אחד.
נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה שלי - בצד שתמיד אתה שכבת שסיפרת
לי איך היה בטיול, או בערב שיצאת עם חברים, ופתאום אני מוצאת
את עצמי בבכי היסטרי כי נפל לי האסימון שאתה לא תחזור לעולם
ושהדרך היחידה שאפגוש אותך זה שאני יעלה אליך שם למעלה.
קמתי מיד מהמיטה ויצאתי לנשום אויר, הבית היה מלא באנשים, אמא
בוכה בצד ואבא מדבר ומספר עליך דברים. אף אחד לא שם לב שאני
הולכת ומתרחקת לאט לאט לכיוון שלך כי מעכשיו רק אני יכולה לבוא
אליך.
נכנסתי לבית הקברות וכשהגעתי לקבר שלך התיישבתי לידו והסתכלתי
עליו.
לא הפסקתי לחשוב איך אתה מרגיש בפנים, האם כואב לך? משהו נשבר
בדרך למטה? ואז נזכרתי בדברים שהיית אומר, בחוויות שסיפרת לי,
על איך שתמיד בבית ספר לא התביישת ללכת איתי, לקחת אותי
למסעדות ולהגיד לכל מי שהכיר אותך שם שאני אחותך הקטנה.
ועלה בי חיוך קטן, חיוך שאומר שאני אזכור רק את הדברים הטובים
שבך ושאזכור אותך בתור הבן אדם הכי מקסים שהכרתי.
עכשיו עברו שנתיים מאז אותו היום הנוראי ההוא.
כל כך הרבה השתנה במשך השנתיים האלו שאתה לא יכול לדמיין לעצמך
עד כמה. איך שהמשפחה התפרקה בגללך.
הדבר היחיד שתמיד אמרת זה שאתה לא יכול לחכות למסיבת הסיום של
כיתה יב' שלי.
כל כך רצית שאני יגיע לכיתה יב' כדי שתוכל להשתחרר מהחור הזה
שהיית קורה לו "הבית".
ועם כל הכבוד לחור הזה שהיית, עכשיו אתה בחור קצת יותר כואב,
חבל שהיית כזה עקשן ולא היית מוכן להקשיב לאנשים שידעו קצת
יותר ממך ולא היית הולך לתפקיד הזה שהלכת.
עכשיו, אני היחידה שמדברת בתקווה שאתה עדין יכול להקשיב ואם
אתה שומע אותי, אז תדע שלא שכחתי אותך ושאני לא אפסיק לאהוב
אותך ולהודות לך על כל מה שעשית בשבילי ולמעני.