רכנתי מעל שאלון שהגישו לי בחברה להכוונה ומבחני מיון, נשלחתי
לשם ע"י רואה חשבון אצלו התראיינתי יום לפני, אחד מיני עשרות
מסעות נואשים לחיפוש עבודה.
מול עיניי ריצד המשפט - 'לעיתים ויוצא לי לחשוב על מהות החיים
והיקום'
ללא היסוס תקפתי את משבצת ה"לא" עם העפרון שבידי ועיטרתי אותה
באיקס טעון עופרת. תהיתי ביני ובין עצמי מי בהיסטוריה של
האנושות החליט על איקס כאות סימון, באותה מידה שמציינים דבר מה
באיקס ניתן גם לבטל אותו, הכל תלוי במיקום. ולמה אי אפשר
נקודה?
על הדרך סימנתי גם ש'אני לא אוהבת בדיחות גסות'
אני באמת לא אוהבת בדיחות גסות שטרם מצאו דרכן לאזניי.
- "איך מאייתים עזרה? עם ה' או עם ע'?"
הבחורה השניה שישבה בחדר העירה אותי מהרהורי, סימנתי את ה"לא"
במשפט: ' אני נוטה לעיתים לחלום בהקיץ' והפניתי את תשומת ליבי
לעזרתה. למה לא לעזור לה, בשביל משכורת של שלושת אלפים שלוש
מאות שקל ברוטו מגיע לו להתקע עם פקידה דפ"רית.
קרוב לודאי שברגעים אלו אתם חושבים שאני דפ"רית לא פחות אם
הלכתי לבדיחה התעסוקתית הזאת, אבל להזכירכם הייתי די נואשת.
לאחר מילוי השאלון נכנסתי לראיון אצל מאבחן. הוא הכניס אותי
לחדר ריק עם שתי כורסאות קטנות.
עקובת מבחני מיון וראיונות שכמוני, מיד ניסיתי לחשוב מה זה
אומר. התיישבתי על אחת מהן, הרגליים שלי איימו לנעול אחת על
השניה, על הידיים הטלתי צו הרחקה עוד בפתח הדלת - אסור לשלב
רגליים או ידיים בראיון, זה מראה על סגירות.
האוטיזם המודחק שלי החליט סופית שזהו פרי מחקרו של פסיכולוג
סוטה שראה יותר מידי פעמים את הסרט 'אינסטינקט בסיסי'.
בתום עשרים דקות הסתיים הראיון והייתי רשאית ללכת הביתה.
ברגע שדלת המכון נסגרה מאחורי סימנתי נקודה במשבצת זו של חיי
ועשיתי דרכי לכיוון תחנת האוטובוס. ניסיתי לחשוב על מה שהיה
בראיון ואילו לקחים ניתן להפיק ממנו, אני יודעת שלכל שאלה שהוא
שאל אותי ולכל תשובה שעניתי היתה משמעות קלינית כלשהי, אך משום
מה כשיצאתי מהחדר לא זכרתי כלום מהשיחה שניהלתי לפני דקות
ספורות בלבד,
כנראה בגלל שאני דייקנית אחראית ובעלת יכולת עמידה בזמנים. |