זוכרת איך היה זה פעם? אופק הדמדומים בער,
הירח עוד לא בא וגם היום עוד לא עבר
כשלבסוף עלה הסהר, נשמע צלצול מן הדממה
"מתחננת, תמהר! ספר לי שהלילה בא"

נופל וקם ושוב נופל אבל ממשיך לרוץ אליך
חוזר עם בוקר מתנדנד מבושם מנשיקותיך
ושוב אצלך ושוב אצלי וכך בלי התחלה וסוף
לכוד במעגל גאות ששוב נשברת אל החוף

התנפצו לרגעים כמו לרסיסי גחלת
וזרמו להם חיי כמנגינה שלא נגמרת
כך סיבוב אחרי סיבוב בלי חרטה או געגוע
המשכתי לי במעגל בלי ידיעה שהוא קטוע

רוח בפני נשבה בניסיון לתת לי אות
לעצור, לפנות הצידה, להיזהר מן הבאות
אבל אני ללא חשש המשכתי בדהירתי
לא האמנתי בקיום של מכשול משמעותי

שדבר-מה אינו בסדר רק ליד הקרע חשתי
בתדהמה צעקתי: "רגע", אך את צעדי החשתי
הרגשתי שהכל אבוד ובלי סיכוי למחילה
לחשתי שוב ושוב את שמך כסוג של מנטרה או תפילה

עד היום עד השעה עד השנייה ועד הרגע
למעגל לא שבתי, אך, בזיכרוני דמותך בלי פגע
ואם פתאום יחליט גורל למעגל להשיבני
אעמוד ליד דלתך לכשתצאי אגיד: "הנני!"

בתחושת תוהו ובוהו כמו ברגע בראשית
שמך אני אמשיך ללחוש, גם אם אין בכך תכלית
פן אם כך, פן אם אחרת, אמשיך לנוע בספירלה
עד שאת או אלוהים אותי יחליט לקחת מעלה...





תרגום חופשי של "הללויה" של שרבקוב.