[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנה דארלינג
/
שם בכל החלונות

אחרי ריצה של קרוב לשעה וחצי, הגעתי לבניין נטוש. תמיד כשאני
רצה אני לא שמה לב לאן. זה חלק מהכל הרי. להתמכר למוזיקה
החודרת לי באזניים, להתמסר לקצב. רגל אחרי רגל, יד רודפת יד.
רק קדימה. לא משנה לאן.

טוב נו, ת"א. ככה שאין לי שום בעיה אפילו לאבד את עצמי. תמיד
אני אדע לאן הגעתי ותמיד אדע איך לחזור.

אתמול מצאתי את עצמי בשכונת ותיקים שכזאת. פניתי ברחוב קטן
שיכולתי להשבע שהיה שם שלט 'ללא מוצא' בכניסה אליו. חשבתי שאני
אחזור אחורה כשהוא יסתיים אבל משום מה הוא המשיך והתפצל לו.
בחצרות הבתים הנמוכים והדי מכוערים הייתי אומרת, היו תלויים
בגדים לייבוש. כמו שפעם היה. חמור זקן קשור לו לגדר רעועה.
אפילו לא מנסה לברוח. מצחיק. כנראה כשרק נולד הגדר היתה עדיין
חזקה ויכלה למנוע ממנו להשתחרר מהכבלים אבל הזמן עשה את שלו,
יחד עם השנים הזדקנו גם בעלי הבית והגדר שטעמה את מזג האויר,
ניזוקה ונתלשה כמעט לגמרי. אילו לחמור היה מעט שכל יכול היה
לברוח.
מצחיק.

הוצאתי את בקבוק המים לשתות ולחשוב קצת.

איך לעזאזל אני יוצאת מכאן? השעה כבר אחרי חמש והשמש אוטוטו
שוקעת לי. טוב... פרקטיקה. פלאפון- אין. בבית. דווקא היום
גאונה. נפש חיה? לא נראתה בעשרים הדקות האחרונות פרט לחמור
זקן, שלושה תרנגולים וצפרדע שכמעט דרכתי עליה בטעות. פניתי
ימינה סתם מתוך תחושת בטן והגעתי לבניין הנטוש. הגג פרוץ
לחלוטין, קרני השמש האחרונות שעוד היו מצאו דרכן ונכנסו להן
באחד החלונות הגבוהים. האירו על הקיר הנגדי באדום ובכתום. אפשר
היה לראות את כל מה שעבר במקום הזה למן היום בו הוקם ועד הרגע.
עכשיו. וילונות האורגנזה שנשפכו להם, שולחן העץ בצבע הדובדבן
עם שלושה פמוטים ארוכים. נברשת קריסטל מנצנצת מפארת ומהדרת את
הרקיע. והפסנתר... היה כאן פסנתר. אני יודעת. לבן... לא. שחור.
שחור לחלוטין. כנפו פתוחה וצליליו נשמעו עד השמיים. בוצעים את
העננים. מאחורי הפסנתר שידת עץ לבנה. עליה כל תמונות המשפחה.
ההורים מהעליה הראשונה, הבן הרופא והבת, מורה מחנכת בישראל.
תמונות מהילדות. תמונות מהצבא ומהחתונה. במדף הימני מונחות
התמונות היותר עדכניות. החתונות סטייל שנות השישים והנכדים.

מוזר. לא היו הרבה תמונות של הנכדים. כאילו שלא היה כל כך מה
להנציח. כאילו שלא היה במה להתגאות. לא טקסי סיום לימודים. לא
סיום קורס צנחנים. לא פקולטה למדעים. לא מורים ולא רופאים.
תמונה בודדה של אחד הנכדים ששלח מנפאל. תמונה של הנכדה הבכורה
כשעניה כבויות ותמונה נוספת. מחתונה מקרית. שני תינוקות בוכים.
בחורה דתיה אחת וילדה שמנה משמאלה.

והסבא. והסבתא. בעלי הבית. אפשר היה לזהות אותם מהתמונה בה היו
צעירים. אותם פנים רק הרבה יותר זקנים. עומדים להם בפינה
כמבוישים. כלא מבינים. מביטים במעין חצי מבט בנכדיהם
ובילדיהם.
מחובקים. כאוחזים אחד את השני שלא ליפול.

שתי יונים בטקס חיזור העירו אותי. העיפו אותי לכאן. חזרה לרגע
ולתהיה. בית כל כך יפה. כל כך מושלם והם שואלים את עצמם, במה
טעינו? מה זה שעשינו כל כך לא נכון שגרר למצב שכזה. לשבירה
כזאת. לקיפאון.

האדום והכתום כבו. שני פנסי הרחוב החליפו את מקומם. יצאתי
לרחוב השומם. בשקט הצורם אפשר היה לשמוע את הכביש הראשי קרוב.
חציתי שניים או שלושה חצרות נוספים. ריח בישול באויר הזכיר לי
שלא אכלתי מאז הבוקר.

הכביש הראשי נגלה אל מול עיניי. מפרץ של אוטובוסים כמאתיים מטר
אחורנית. בדרך פלא חיכתה לי מונית. "הביתה... בבקשה."

חלפנו על פני הרחוב השומם והמוזר.
"כתובת תעזור לי מאוד גברת..."
שמעתי את נהג המונית אומר.

לפני שעניתי הספקתי לראות את השלט הקטן, מורה על 'אין מוצא'
חבוי לו בין השיחים בכניסה.

כשמעליו רשום היה שמו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמרו לי שבשביל
לשכב עם כוסיות
צריך להיות
כוסון. אבל יש
לי בעיה. אין לי
כוס.

שמואל
איציקוביץ'
משתף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/7/03 10:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנה דארלינג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה