השמש הלוהטת גרמה לאספלט להעלות אדים ולהפוך לסוג של מראה
מעוותת, מצדי הדרך נפרס מדבר אינסופי, אני ובלוגר גררנו את
עצמנו לאורך הכביש מנסים להתעלם מהיובש בגרון והשמש הקופחת.
"בלוגר, זה בלי ספק הרעיון הכי מחורבן שהיה לך עד עכשיו",
פלטתי בקול צרוד.
בלוגר ניסה להרטיב את שפתיו, אבל זה היה חסר סיכוי, הפה שלו
היה יבש כמו כל שאר המקום הארור הזה, "אף אחד לא הכריח אותך
להצטרף מונטי, אתה יודע את זה" הוא ענה.
הבטתי אחורה לעבר הכביש שהמשיך אל האופק, "אתה יודע בלוגר, זה
היה רעיון ממש רע", אמרתי, מנסה להסיח את דעתי מהשמש שצלתה לי
את הפנים.
"את זה הבנתי עוד לפני שש שעות, למה אתה ממשיך לטחון את זה שוב
ושוב?", הוא ענה, מנסה להרים יד לסדר את הכובע, מתייאש באמצע
הדרך ומפיל אותה חזרה.
"מים", מלמלתי חרש.
"מים", בלוגר מלמל בהסכמה, לפחות על זה לא היה ויכוח.
"מים?",בלוגר חזר על המלמול, הפעם עם גוון קל של פליאה.
"אשליה", מלמלתי אליו, עדיף לא לפתח תקוות.
"מים", שנה בלוגר, הפעם בפסקנות, אולי הוא באמת ראה משהו?
"מים?", הפעם זה היה תורי למלמל בפליאה.
"שם", בלוגר שבר את המונוטוניות של השיחה, הרים בעייפות יד עד
לגובה המותן והצביע לעבר המדבר משמאלנו.
סובבתי את ראשי באיטיות, מרגיש היטב את העור בעורף השרוף, ואכן
בין כל הצהוב היה כתם שחור אדום, מיקדתי את המבט ולאט לאט הכתם
התחיל לקבל עוד ועוד פרטים, עד שלבסוף הוא הפך למכונה לממכר
קולה.
מכונה לממכר קולה?
פה, באמצע המדבר?
הבטתי בבלוגר, בלוגר הביט אליי, נאנחתי, אין לנו שום סיכוי, אם
נלך והיא תהיה אשליה, נמות, ואם נמשיך ללכת ככה, בטוח נמות,
בלוגר נאנח גם, אותה המחשבה עברה גם בראשו.  
אז נלך, אולי נמות, לפחות ננסה...
התחלנו לשרך רגליים לעבר המכונה שעמדה לה שם סתם, אדישה לכל
המתרחש, חזותה האדומה שחורה מכוסה אבק מדברי צהוב וחול נח על
הכפתורים המלבניים הגדולים.
קולה חמה זה ממש מגעיל, חשבתי באותו הרגע, מדהים לפעמים על מה
אנשים חושבים...
אני הגעתי למכונה ראשון, התנגשתי במכונה יהיה יותר נכון, באקט
אחרון של חוסר אמונה ניסיתי להמשיך ללכת דרכה, הכאב החד במצחי
הודיע לי שזו לא אשליה.
בלוגר התנגש בי מאחור, כנראה שהוא גם כיוון למכונה ופספס.
סובבתי לאט ובכאב את הראש ולחשתי לו, "יש לך כסף?", העיניים יש
שלו נפערו בתדהמה, לא היה לו כסף.
גם לי לא.
"מה עושים?", הוא לחש בצרידות.
"טוב, נמשיך הלאה", לחשתי וניסיתי לחייך, הוא הבין את הבדיחה
והשתעל קצת בצחוק.
"בוא, נישען עליה", מלמלתי והתמוטטתי עליה, בלוגר חשב רגע
והתמוטט עליה גם.
זה הספיק.
המכונה החלה לנטות לאט לאט אחורה ולבסוף נפלה בקול חבטה עמומה
על החול.
"מה עכשיו?", בלוגר לחש, לא עניתי.
לפתע נשמע קול רחש מתוך המכונה, כנראה שהמכה של הנפילה הזיזה
שם משהו, הרחש גבר, ולפתע, אחת אחרי השנייה, החלו פחיות להיפלט
אל פתח המכונה, בשארית כוחותיי הצלחתי להושיט יד ולאחוז באחת,
משכתי אותה אליי, לאחר מספר ניסיונות הצלחתי לפתוח אותה, כנראה
שיותר קולה נשפכה מסביבי מאשר לתוכי, אבל מה שהצלחתי לשתות
העניק לי מספיק כוח לשלוף עוד אחת ולהשקות את בלוגר, לאחר מכן,
המשכנו לשלוף פחיות אחת אחרי השניה, מעולם לא שתיתי כל כך הרבה
קולה.
לבסוף נשארו רק עוד ארבע פחיות, דחפנו אותן לכיסים, והתחלנו
לחזור לכביש, בינתיים כבר החום החל לרדת, למחרת עבר שם מישהו
ואסף אותנו, אושפזנו לשבוע עם התייבשות בינונית וכוויות דרגה
אחת ושתיים, אבל בשורה התחתונה נשארנו בחיים.
כשהשתחררנו הדבר הראשון שעשינו היה לקחת מכונית, למלא את תא
המטען בפחיות קולה (ושני ג'ריקנים של דלק, למה לחזור על
טעויות?), ואז נסענו חזרה באותו כביש ארור.
המכונה עדיין שכבה שם על גבה.
רק אז גילינו שאפשר לפתוח את החזית שלה, שבדרך כלל במכונות
רגילות נעולה, כשפתחנו אותה מצאנו בפנים מכתב, בלוגר פתח את
המכתב והחל להקריאו באיטיות: "עובר אורח יקר, מכונה זו הצילה
את חיי, ואת חייו של לפחות עוד אדם אחד שאת מכתבו אני גיליתי,
איני יודע מי הניחה כאן, ולאיזו מטרה, אך אני משער שהיא הצילה
לא מעט חיים במהלך השנים, אנא החזר אותה למצב בו מצאת אותה,
למען תוכל להמשיך ולהציל חיים".
הוא קיפל את המכתב והכניסו לכיס, "מונטי, תכתוב איזה משהו, אתה
מוצלח בזה", אז ישבתי וכתבתי את כל זה, לאחר מכן קיפלתי את הדף
והכנסתי למעטפה שמצאתי בתא הכפפות של הרכב, את המעטפה שמנו
בתוך המכונה, איפה שהיה מונח המכתב המקורי, אז מילאנו את
המכונה וסגרנו את הדלת, בעזרת הרכב וכבל הגרירה העמדנו אותה
בחזרה ואפילו ניקינו אותה קצת מהחול. אז נסענו משם, מותירים
אותה לגורלה.
ואם שום דבר לא השתנה, היא עדיין עומדת שם, לצד כביש 637 שחוצה
את מדבר מנסי בטקסס, ומדי פעם בפעם מצילה את חייו של עוד מטייל
חסר מזל.