החדר לא היה גדול במיוחד, שבע פסיעות מתונות לאורך, חמש לרוחב,
ואפלולי: מהחלונות והתריסים הפתוחים כבר לא נכנס אור בכמות
מספקת כדי לאפשר קריאה, למשל. גם לא היה צורך בזה: מעט האור
שאכן נכנס גילה מדפים מורכבים לאורכם של שלוש מקירות החדר,
מרכיבים צורת ח' (שהייתה מושלמת אלמלא חלון) בארבע קומות של
כריכות פלסטיק. המדפים היו כולם עמוסים לעייפה עשרות, אולי
מאות, של אלבומי תמונות, חלקם הגדול ישן ומתפורר, מיעוטם חדשים
יותר למראה, אלפי קלטות וידיאו מסודרות בארוניות, חלקן צמודות
לקיר וחלקן מפוזרות בחדר, מתוקף הניידות שהגלגלים המולבשים
בתחתיתן אפשרה ועודדה. מתחת לחלון היחיד שבחדר, חלון שהשקיף על
חורשות ירוקות כרסתניות, ניצב שולחן כתיבה עשוי עץ דובדבן
מסיבי וכהה מהסוג שנראה כאילו לאותו המוצהרת לא תעמוד בדרכה של
נחישותו הכבדה למלא את ייעודו עוד שנים רבות וארוכות.
אל השולחן ישב איש זקן, מקומט, חבוש משקפיים, מעלעל באחד
מהאלבומים הרבים למספר שמלאו את החדר במין נוכחות ארכיונית
מוזרה. לבסוף נתרצה האיש הזקן לקום ממקומו ולהדליק את האור,
מגלה, בעשותו כן, כי הליכתו איננה בוטחת עוד וכי הוא נזקק
לעזרת מקל הליכה אפילו לצורך השלמת המרחק הקטן שעד המתג החשמלי
שעל הקיר שמגבו. הזקן הדליק את האור ושב למקומו אצל המכתבה
עשוית העץ, חוזר להתבונן, בדיוק מיומן, בתמונה שעזב כשקם
להדליק אור.
מהתמונה ניבט אליו פרצופו המחייך משום אינסטינקט יותר משום
נחמדות של ילד בן עשרה חודשים בערך. הילד היה יפהפה: תלתלים
צהבהבים עיטרו את ראשו הקטנטן וזוג שיניים יחיד הציץ בשובבות
מתוך החיוך השובה שלו, מעצים את האפקט המלאכי שהעבירו למביט
בתמונה עיניו הירקרקות המביעות אמון שאין לו גבולות, חדווה
שאין לה גבולות, צורך באהבה שאין לה גבולות. הזקן חייך ונישק
את הילד בתמונה. הוא המשיך לדפדף באלבום, עוצר אחרי מאתיים
תמונות ושלוש שנים בערך, מסתכל על הילד הקטן, כבר לא תינוק,
רכוב על כתפיו של אביו, כאילו דוהר על חד קרן: צוהל ומאושר
באיזושהי צעדה בטבע, אמו מחזיקה את ידו של אביו. הזקן המשיך
לדפדף: עוד שנתיים עברו, עוד כמה מאות תצלומים, והנה הילד,
בשיער קצר עכשיו, עומד מבויש בכניסה לבית הספר, מתלבט בין הדחף
להיות אמיץ לבין הרצון לעזוב הכל ולברוח אל זרועותיה הבטוחות
של אמא שלו, ניצבת מול שער הכניסה ומחייכת אליו בשני טורים
מושלמים של לובן חינני אימהי צעיר.
הזקן עצר, הניח את האלבום כשפניו כלפי מטה ופנה לעבר אחת
הארוניות שהכילה קלטות וידיאו, ממלמל לעצמו תאריכים ואירועים.
הזקן מצא, כנראה, את מה שחיפש, שכן הוא נפנה לפתע מעם הארונית,
הכניס את הקלטת אל מכשיר הוידיאו ונשען לאחור בכיסאו. על המסך
כאילו לבשה תמונת הסטילס חיים: הילד הקטן נראה מחזיק את ילקוטו
בחוסר ביטחון, משנה את אחיזתו תכופות, מסתכל על אמא שלו במבט
מבקש: "לך, חמוד, תיכנס פנימה, לבית הספר...לא יקרה כלום, אני
מבטיחה, תראה שיהיה כיף ובצהרים אני אבוא לקחת אותך ונלך לאכול
גלידה... אתה לא שמח להיות בכיתה א?". הילד הסתובב, בסופו של
דבר, עובר את שער בית הספר ועולה במדרגות, המצלמה אחריו. הזקן
הריץ קדימה את הקלטת והנה הילד בכיתה, מנסה בכל כוחו לסגל
לעצמו אחיזה נכונה של העיפרון, עוד קצת קדימה והוא מכין טיסן
נייר. עוד טיפונת והוא רץ במלוא כוחו בניסיון לתפוס מישהו.
הזקן נאנח, אנחה קטנה, נשמעת בקושי, מחה דמעה שגלשה בלי משים,
פתאום, על לחיו חרושת הקמטים, כיבה את הווידיאו והטלוויזיה
וחזר אל האלבום. התמונה האחרונה באלבום הזה הייתה הילד, בן תשע
וחצי אולי, יושב באוטובוס, מנסה בכל כוחו (בהצלחה מזערית)
להפגין זעם ועליונות על כך שנאלץ, באין ברירה, לשבת ליד ילדה
בטיול שנתי.
הזקן המשיך לעלעל, מחליף אלבומים, מדפדף שנים ותמונות קדימה,
נעצר פה ושם בהיתקלו באירוע מרגש במיוחד: הנה בר המצווה של
הילד, הנה ריקוד הסלואו הראשון שלו, החברה הראשונה, הנשיקה
הראשונה, פעם ראשונה באילת, שוחה עם דולפין, ההפתעה שבגילוי
שהוא גבוה מאמו, שיעור הנהיגה הראשון, הפעם הראשונה שהיה עם
אישה, ילדה, בעצם: מיכל הג'ינג'ית מהכיתה המקבילה. הבגרות
במתמטיקה, הגיוס, מסע הכומתה, קורס הסמלים, הקלטת של טקס קבלת
הכומתה של מחזור החניכים שלו, מניפים אותו באויר, מסיבת
השחרור...השעות נקפו והזקן המשיך והמשיך לדפדף ולהחליף קלטת
בקלטת: היה שם טראק בנפאל, איים בתאילנד, הילד מצביע, בחיוך
שובב ובצקצוק שפתיים, על משתזפות אירופאיות נטולות חזייה, והנה
הוא מחבק אחת מהן: הם נראים כל כך יפים, כל כך צעירים, כל כך
מאוהבים.
כל אירוע בחייו היה מתועד ומצולם ובמקומו: הפגישה הראשונה עם
מי שתהיה אישתו לעתיד, שניהם משכירים סרט במכונה אוטומטית,
השבוע המופלא בסקוטלנד, המריבה הגדולה, כשגילתה שבגד בה, בית
הפוך, דלתות ארון פתוחות, בגדים ומצעים זרוקים בערבוביא על
הרצפה, כמוה, והיא בוכה.
החזרה הגדולה, הצעת הנישואין...החתונה, כמובן, אלפי תצלומים
ממנה, היא בהריון, היא עירומה בחודש שמיני, חצי בצדודית, ידיה
על מתניה והיא בבירור מתאפקת לא לפרוץ בצחוק, זוהרת ושופעת כמו
האביב, היא בחדר הלידה, התינוקת...אירוע רדף אירוע, תמונה רדפה
תמונה, שיערו של הילד הפך והאפיר, הילוכו נעשה פחות ופחות
דלגני ומלא און, מצחו נחרש קמטים, ביניהם קמטי דאגה שלא היו,
לא הם ולא סיבתם, בימים של התמונות הישנות, הראשונות, באילת
ובנפאל ובמסעות הכומתה.
הנה העובדים עורכים לילד מסיבת פרידה, הנה הוא יוצא מהבניין,
בפעם האחרונה, מסתכל אחורה ולמעלה, גבוה, מחזיק את תיק העור
בידו והולך אל תחנת האוטובוס, מרוקן ושפוף מאי פעם, מנופף אל
המצלמה ומחייך את החיוך המזויף ביותר שהיה מעולם.
מחוגי השעון לא עצרו לרגע אחד: שעה באה ושעה גוועה, הלילה שקע,
חצות עבר, ארבע לפנות בוקר עכשיו, הזקן באלבום האחרון.
הילד בהלוויה שלה, היא נפטרה מסרטן השד, עומד המום, לא מבין,
מסתכל אל הפתח באדמה שניה לפני שזרקו לשם את האביב.
בתמונה האחרונה של האלבום האחרון הוא ראה זקן כפוף יושב ומדפדף
באלבום, מסתכל בתמונה של זקן כפוף מדפדף באלבום, כמוהו בדיוק,
יכול להיות שזה הוא?
הזקן באלבום חייך: הוא בכה.
כשעלתה קרן השמש הראשונה על החורשות הירוקות שאליהן נשקף חלונו
הזקן היה מת, מחזיק ביד גרומה ומותשת את התמונה הראשונה.
השמש נצנצה רק לרגע קצרצר, כהרף עין, על תלתלי הזהב. |