לונדון. לילה. לא הפסיק לכאוב, לבכות, לצרוח.
רציתי לברוח. הכי רחוק, הכי עמוק שאפשר.
הוא היה המקום היחיד שיכולתי לברוח אליו. הוצאתי הכל. נשארתי
ריקה.

היה את זה שגרם לי לשנוא גברים. והיה את ההוא שגרם לי להפסיק
שלוש שנים אח"כ - אפילו רחוק יותר.
כ"כ תמימה, אבל כבר לא תינוקת.
נצמדנו. היחיד שאי פעם העז.
לאלה שאחריו כבר היה את הטאקט להרחיק.
לא הבנתי. היה ברור שהגיע הזמן שאני אפסיק לשאול שאלות.
פחדתי נורא. לאבד את התמימות. אולי גם לא לאבד אותה.
כולם למיטות. מישהו פתאום בא והעיר אותי. ללכת לישון...
רציתי חדר לבד. רחוק. אנשים מעולם לא היו הצד החזק שלי.