אני יושבת בכיתה. שיעור כימיה. משתעממת עד מוות. חושבת עלייך.
מנסה שלא, אבל לא מצליחה להימנע מכך. יודעת שצריכה להפסיק עם
זה, אבל זה עושה לי הרגשה טובה. אין לי מושג למה.
יושבת בכיתה, שיעור כימיה. משתעממת. חושבת עלייך, על השיחות
שלנו. על החלומות שלי. על החיוכים שלך.
יודעת שלא יקרה כלום. מחכה שזה יעבור לי כבר, אך בעצם, יש לי
תקווה קטנה, פצפונת, קלושה, שיקרה הכל.
עובדה שעוד לא ברחת, עובדה שאתה עדיין מדבר איתי, שעה או
שעתיים כל ערב. עובדה שאתה עדיין מעלה חיוך על פני.
אני בכיתה. כימיה. כבר העירו לי על כך שאני לא מקשיבה, אבל
בינינו, איך אפשר להתעניין ברדיום, פולוניום וראדון כשאני
יכולה לחשוב עלייך, לחלום עלייך, לכתוב לך? אם תקרא את זה,
תרצה לברוח באמת, אני יודעת, לא מאשימה אותך. תחליט שבגלל
השיחות איתך אני לא יכולה לשכוח אותך ותפסיק אותן. זו טעות.
יומיים כבר לא דיברנו, שבוע לא התראינו, ועדיין, לא מפסיקה
לחשוב עלייך, יכולה לחשוב עלייך גם במשך חודשים רבים נוספים.
זה עוד יעבור לי, אל תדאג, אני אספר לך כשזה יקרה. כואב לי
שהחיוך על פניי הוא חסר משמעות. ובעצם, יש לו משמעות עמוקה.
אני ידידה שלך, האדם הכמעט מושלם. הבחור האופטימי ביותר בעולם.
והידידות הזו, אני יודעת, שווה לי יותר מכל אהבה שהיא, אפילו
יותר מאהבתי אלייך.




- אוהבת, אבל לא כמו שהייתי רוצה, לי -