[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








איך שקמתי בבוקר, רציתי ללכת לבית ספר, לא יודעת למה?! האנשים,
החברים, המורים, הלימודים, האוכל, לא חשוב למה, רק לברוח,
לברוח מהכלום שעוטף אותי ומנסה להגן עלי, אבל מפני מה? הכלום
הכל כך חזק, כל כך מגן, אני רק רוצה שילך כבר, אני רוצה להגן
על עצמי, אם הוא ישאר אני אף פעם לא אהיה לבד, אולי הוא מכיר
אותי יותר טוב ולכן נשאר, אבל איך? למה? למה אני?
אני פוסעת במורד הרחוב - עומדת, אני מחכה שמישהו יקרא לי, מחכה
שמישהו יגיד שהתגעגע, אבל כלום, האנשים ריקניים.
אני רוצה שזה יגמר!!! אני רוצה להפסיק לשמוע את כל הצרות שלהם,
להפסיק לשמוע את כל מה שהם חושבים, המחשבות שאף אחד לא היה
רוצה לשמוע, שלאף אחד לא מגיע לשמוע, אני רוצה שזה יעלם, למה
אני לא מצליחה להעלים את זה??? למה?
כל הכאב הזה, אני לא יכולה להתמודד יותר, אני רק רוצה לברוח
מפה, אבל לאן? לאן שאני לא הולכת אני שומעת אותם, את אותם
אנשים שלא מרוצים, שרוצים להכאיב לי, שרוצים לקחת ממני את
החופש שלי.
אני פוגעת בעצמי וזה לא עוזר, אני שומעת בראשי על זוג שרב, רב
על הילדים מי יקח את מי ומה, על אישה זקנה שמחכה שבעלה יחזור
עם הכלב שהלכו לטיול ועדיין לא חזרו, והיא לא מבינה!! היא לא
מבינה! הוא לא יחזור! אבל כמה שכואב לה, כי היא יודעת, היא
יודעת אבל לא מבינה, ככה כואב לי, אפילו יותר, למה??? אני
שומעת ילד קטן שמתחנן לאלוהים שיעזור לו, שיוציא אותו מהמשפחה
האומנת הזאת, כל מה שהם עושים זה רק להתעלל בו, לא מגיע לו,
הוא ילד טוב, הוא עוזר לשכנה שלו, הוא אוהב, הוא מחייך אבל איך
הוא יהיה כשיהיה גדול? הוא לא יוכל להמשיך עם ההצגה הזאת! עם
ההצגה העלובה הזאת, הוא השחקן הראשי והוא משחק מעולה, כי אף
אחד לא רואה, אף אחד לא רואה כמה רע לו, וכמה שהוא רק רוצה
להיעלם; למשפחה אחרת משפחה עם הורים אוהבים, עם כלב וחתול
ואחות קטנה שיוכל לעזור להורים שלו לטפל בה, שלעולם לא יפגעו
באף אחד, שיחייכו ושיפסיקו לריב, לעזאזל!
קמתי, הלכתי, ישנתי, הרגשתי, חשבתי, ראיתי, נשמתי, עפתי,
למדתי, אבל דבר אחד לא עשיתי - לא חייתי...
רציתי להפסיק עם זה, רציתי לקבל את החיים שלי בחזרה, חשבתי
להתמודד עם זה אבל איך? איך לעזאזל? חשבתי לעזור, להקשיב,
להבין, לתרום, אבל במה זה יועיל, אף אחד לא רוצה עזרה, אף אחד
לא רוצה להישמע, אף אחד לא רוצה תרומה, אף אחד לא רוצה
הבנה...כל אחד חושב לעצמו, מרגיש לעצמו, מבין לעצמו, כך הם
חושבים, הם לא יודעים שאני יכולה לשמוע ולהבין ולהרגיש אותם
ואת מה שהם מרגישים.
נמאס לי!!!
פשוט נמאס לי, לעזור לאחרים?! למה? מי עוזר לי? כולם נטשו
אותי! אפילו אלוהים לא שומע, לא מבין, גם הוא נטש אותי,
אותנו...
זה מקום אכזר, העולם שלנו, אז למה, למה אנחנו עושים את זה?
זה כמו שcoolio אומר בשיר שלו: why are we so blind to see?
that the ones we hurt are you and me?
ואם תחשבו על זה כל אחד, ותחשבו ממש, גם אתם כאלו, גם אתם
שומעים מה אנשים חושבים ומרגישים...תלמדו לעזור ולהקשיב
ולפעמים אפילו להתחבר לאנשים השונים מאיתנו, כי ככה ורק ככה
אנחנו עוזרים לעצמנו!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אשכים שעירים
בים המלח"

(מתוך: "אין
יותר נמוך מזה"
בהוצאת בוליביה
ושות')


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/7/03 10:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בטי סטייג' בופ

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה