הכתובת על הקיר שחורה וצעקנית
'מוות לערבים'. והאנשים המשיכו ללכת ברחוב.
לפעמים הבדידות של האזרחים מעבירה אותי על דעתי
אבל בשביל זה יש נהגי מוניות.
'אתה מבין, כל הערבים אותו דבר'
הוא אמר.

גם המוכר במכולת, שפעם היה אופטימי,
אפילו הוא אומר את זה.
'הם לא כמוני וכמוך'. גם הוא הצטרף למקהלה.
אולי כל היהודים אותו דבר.
אולי בגלל זה כולנו קצת לבד, אחרי הכל.

שר האוצר שפעם עמד על המרפסת בכיכר ציון
ישב לו בירושלים ואולי שמע את הפיצוץ.
שר התעשייה שפעם הסית לרצח וקילל
הגיע לזירת הפיגוע והתחיל להשתולל.
חבר כנסת עם כובע טמבל שפעם אסרו אותו כי היה ציוני
עמד ודיבר על מלחמה בטרור,
דיבר על הרשע. אולי הוא כבר שכח
את הרשע שאליו הוא נחשף בברית המועצות,
כששלו ממנו זכויות יסוד.
מצד שני, 'כל הערבים אותו דבר'.

מאחורה הגזענים עמדו וצעקו.
הם מחייכים להם כל הדרך
אולי מחר הם ייסעו לרסס עוד כתובת שחורה על קיר. איפשהו בת"א.
אולי בירושלים, או חיפה. אף אחד לא יפריע בעדם.
זאת הרי מדינה קטנה, אמרו לנו תמיד.
כל כך קטנה, אולי בגלל זה אנחנו לבד.
'כולם אותו דבר'.

ואחרתי שכאבתי
אחרי ששכחתי
הייתי שוב לבד, כמו כל השאר.
כל היהודים אותו דבר...?