נתנאל היה מלאך מדרג רביעי. זה דיי מכובד למלאך בשנתון שלו,
כבר לא רחוק מהדרג חמישי, הדרג של המלאך גדעון. המלאך  גדעון
היה אחד מהבכירים שנתנאל מאוד העריך, בעיקר אחרי שנתנאל השתתף
בסדנה המרתקת שהוא העביר לפני כמה שנים בנושא הרגיש; "אין
מלאכים בגיהנום, האומנם?".
הבעיה של המלאך נתנאל הייתה שהוא לא היה מרוצה. הוא  מאס בגן
העדן, באוויר הצח, באותם הנופים המהפנטים בכל מקום שרק תפנה את
מבטך, בדיונים הפילוסופיים עם עמיתיו המלאכים שמגיעים כולם
בסוף לאותן המסקנות בוריאציות שונות, ברוגע הזה שפשוט לא מרפה
ממך. הוא רצה אקשן, תשוקה, כעס, רגשות אמיתיים, לא את החיוכים
הקבועים והבעות הפנים הלא משתנות, הוא רצה אוכל משמין ונשים,
בקיצור המלאך נתנאל רצה להיות אנושי.
למזלו באיזה שהוא שלב  הקידמה ופלאי הטכנולוגיה הגיעו גם הם
לגן עדן אז נתנאל עזב את אחיו המלאכים ובילה את מרבית ימיו
בצפייה בבני האנוש דרך המקרן שהתקינו לו בחדר בהזמנה אישית,
האמת שמאז שהוא גם החליף לדיגיטלי הוא ממש מרוצה. זה עלה לו
קצת יותר אבל כמו שהטכנאי הבטיח זה היה שווה את זה. ההבעות,
הלחישות, הבכי, הצחוק, הכל היה כל כך הרבה יותר מוחשי, ממש
כמעט אמיתי.
אבל עדיין זה לא היה זה. הוא זכר בעירפול מימיו הקצרים על פני
האדמה את הדברים האלה שיש לבני האדם ואין למלאכים, את החוויה
בלהרגיש משהו, משהו אמיתי, משהו עם משמעות.

אחת לשבעים ושבע שנה למלאכים הייתה ניתנת חופשה של יום על פני
האדמה. בימים האלה הם היו יורדים, מקבלים איזה שהיא דמות גשמית
ועושים את כל מה שמלאך רגיל לא יכול לעשות בגן עדן. נתנאל אהב
בעיקר לשבת במקומות הומים ולהקשיב, לפעמים לזוגות אוהבים או
לחבורות של נערים צעירים שצוחקים בקול, הוא היה יושב לידם
ומקשיב מנסה עד כמה שהוא יכול להיות חלק מהם, רק אפילו לכמה
רגעים.
הוא היה מחכה לימים האלה בקוצר רוח, ממש סופר את השנים, אחת
לאחת, כשהיה מגיע היום היה לרוב פותח בארוחה דשנה, לא מפספס אף
מנה בתפריט ושותה בקבוק יין טוב, אחר כך הוא היה יוצא למצוא
איזה בר או בית קפה ויושב שם שעות, לפעמים היה מתהלך ברחובות
העמוסים חנויות וקונים, ומחפש, מחייך לילדים קטנים, צוחק עם
נערות צעירות ועוזר לזקנות עם סלים.
באחת הפעמים האלה, האחרונה למעשה, הוא פגש את מרים. מרים הייתה
נערה פשוטת מראה, שיער חום גלי מכוסה במטפחת ועיניים בהירות,
ירוקות אולי חומות, שפתיים דקות ואף קטן מחודד בקצה.
נתנאל בדיוק התיישב בבית קפה פינתי שתה מקיאטו כפול וצפה
בעוברים ושבים, להפתעתו הרבה היא נעצרה וביקשה ממנו הכוונה
לרחוב לא רחוק משם, "סליחה, רחוב גוטליב אתה מכיר?" הוא הציע
ללוות אותה והיא הסכימה בביטחון לא אופייני לנשים שנתנאל הכיר
מביקוריו הקודמים. הם החלו ללכת בשקט כשנתנאל הרגיש שהיא בעצם
מובילה אותם ולא הוא. השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, נתנאל
ידע שיש לו אולי עוד כמה שעות לפני שיאבד את צלמו הגשמי ויהפוך
שוב למצב צבירה של משהו בין נוזל לגז שזו היא צורתו המלאכית.
כשעברו באחת הגינות הקטנות במרכז העיר פתאום הפנתה אליו מרים
את ראשה הורידה מעליה את המטפחת ונישקה אותו. ראשו הסתחרר, היה
לה ריח מוזר, חריף, לפני שהבין מה קורה מצא את עצמו נוגע בה,
משכיב אותה על הדשא הלח ומרים את חצאיתה, ידו גולשת במעלה רגלה
מפסקת את ירכיה הדקיקות, היא נאנקה בשקט, כמעט בלחישה כשחדר
אליה בעדינות אופיינית לו, הוא נעצר לרגע הסתכל בעיניה הפקוחות
"אני יודעת" היא אמרה "אתה לא מכאן", "לא, אני לא" הוא ענה,
ותוך כדי שהוא מלטף את לחייה הסמוקות גופו החל לאט, לאט
להתנדף.
מרים הסתכלה מסביב, היא חייבת כבר לעזוב, חשבה לעצמה, הריח,
הוא כבר בלתי נסבל.

כשחזר נתנאל לגן העדן הוא לא ידע מה לעשות, כמה שלא ניסה הוא
לא הצליח לשחזר את אותו הרגש, את אותה התחושה הנפלאה שאחזה בו
באותם רגעים עם מרים, הוא חזר לצורתו הקבועה ולכן שוב לא היה
יכול להרגיש. הוא קבע פגישה עם מיכאל, מלאך מהדרג השביעי,
הגבוה ביותר, אפשר אפילו להגדיר אותו כאיש יחסי הציבור של
אלוהים.
מיכאל הסביר לו שזה בלתי אפשרי להפוך מלאך לאדם, שגם אם מעשית
זה ניתן לביצוע הוא לא ישרוד בעולמם של בני האדם, "מלאכים",
הוא אמר לו, "נרמסים שם, נעלמים". ובכדי לפצות אותו העלה אותו
דרגה לדרג חמישי מבלי אפילו לעבור את המבחנים, סתם ככה,
צ'ופר.
כמו שאר הדרגים היה הדרג החמישי מרוכז במיבנה שדומה רעיונית
לבית מלון, היה לו טרקלין רחב ידיים שממנו התפרסו מאות
מסדרונות ובתוכם אלפי חדרים, הקירות היו שקופים ובאמצע הטרקלין
הייתה מזרקה עצומה שבתוכה זורמים מים מלוחים מכל הדמעות של
הילדים הקטנים שבוכים בלי סיבה.
נתנאל בילה את ימיו בהרהורים על אותו היום, הוא ניסה ללא הצלחה
להתחקות אחר מרים, לפחות לבדוק לשלומה, אבל הוא לא הצליח למצוא
אותה. לבסוף הוא התייאש והחל לחזור לאט, לאט למנהגיו הרגילים,
עכשיו שהיה חלק מהדרג החמישי אהב לשבת שעות עם המלאך גדעון
ולנהל איתו שיחות פילוסופיות אין סופיות על גן עדן וגיהנום,
בעיקר אהב לחקור אותו נתנאל על נושא ההרצאה ההיא שגדעון העביר
בדרג הרביעי, "מלאכים בגיהנום, זה לא מנוגד בעצם לכל האמונה
בגן עדן?" שאל אותו נתנאל, "לא" ענה לו גדעון "בזמנו, לפני
האינטגרציה היו שלוחים את המלאכיות לגיהנום ואת המלאכים לגן
העדן, חשבו אז שבכדי לאזן את הרוע שם למטה צריך לשלוח את הנשים
שישליטו קצת סדר" צחק גדעון ונתנאל מיד הצטרף אל צחוקו, "הבעיה
הייתה שרובן לא שרדו, והבודדות שכן לא יכולות היום לעזוב",
"אבל מדוע?" שאל אותו נתנאל, "טמפרטורת הגוף שלהם", הסביר
גדעון "אחרי כל כך הרבה שנים בגיהנום היא כל כך גבוהה שמחוץ לו
הן מתחילות להירקב. מספרים שגם להן, כמו לנו, יש אפשרות להתהלך
מידי פעם על פני האדמה, הבעיה היא שאחרי מספר שעות הם מתחילות
כל כך להסריח שהן חייבות לחזור לפני שיתחילו להתפרק מריקבון",
"יצא לך לפגוש אחת כזו?" שאל אותו נתנאל, "לא" ענה לא גדעון,
"וגם אם כן לא בטוח שהייתי מבחין, אפילו אני לא יכול להבדיל
ביניהם, זה רק הריח".
רק הריח, מלמל לעצמו נתנאל, רק הריח...

לפני שמרים הספיקה להבין מה קרה, היא התחילה כבר להרגיש את
זוהמת הריקבון אוכלת אותה מבפנים, היא הייתה יותר מידי זמן
בחוץ הפעם, יותר מידי. היא נזכרה לרגע בנתנאל, היה בו משהו לא
אנושי, משהו שונה, הטעם שלו, כמו טיפות של טל, וריח שהזכיר לה
שמים.
היא התיישבה על הדשא בגינה ונתנה לגופה להפוך לחלק מהקרקע
תחתיה.

ילד קטן עבר שם אחר כך בועט בכדורגל, הוא השתהה שניה כשניסה
להבין מאיפה בדיוק עלה ריח הצחנה והמשיך בדרכו הביתה. בלילה
לפני שהוא נרדם הוא הסתכל בחלון ובכה, סתם ככה בלי סיבה, וזרם
המים במזרקה בטרקלין בדרג החמישי לרגע התחזק. ואז חזר לעצמו.

יוני 2003