נסיון ראשון. המנוע מצקצק במירמור ונכבה. זה אף פעם לא עובד על
הפעם הראשונה. נסיון שני. המנוע חירחר לעברי, אני מחייך לעצמי,
נדהם, לעיתים נדירות אני מצליח להתניע כעבור פעמיים, אני לוחץ
על דוושת הגז ובתגובה, האוטו נכבה. בפעם השלישית, האוטו מואיל
בטובו ומתניע כהלכה. מכונית האודי שנת שמונים מגרגרת כחתולה
חולת שחפת. מלפני עומדת נסיעה קצרה. הבוקר, ככל בוקר, אני
בדרכי לעבודה. חוגת מכשיר הרדיו הישן תקועה זה שנים על איזו
תחנה איזוטרית המשמיעה בעיקר להיטי רוק גרוזיניים ומוסיקה מן
הפולקלור העירקי של המאה שעברה. הזמר מיילל והדרבוקה מלווה
אותו במלוא תאפרתה האקוסטית. או משהו. אני פותח את החלון
ומדליק סיגריה, חיוך בוקר מנומנם אך מרוצה מתפשט על פני
והמחשבות מטיילות להן בנעימים.
בשבוע האחרון מצב רוחי נע בין עכור לדיכאוני, עד כדי כך
שבאי-אילו רגעים גמלתי בליבי שאפנה לטיפול. אני לא מסוגל
להסביר מה זה בדיוק שכל כך מעציב אותי, אבל אם הייתי צריך
לנסות ולהסביר זאת במשפט, "אמא שלי גידלה ילד רגיש". בליל אמש
הואלתי לגזול מספר שעות מעיסוקי החשובים (שכללו צפיה מנומנמת
בטלוויזיה ואכילת תפוצ'יפס או שקדי מרק, לסירוגין) והתלוותי אל
חברי העירה, חמוש במיטב פרצופי החמוצים. למרות החברה, לא
הצלחתי להשתחרר מהרגשה זו, העכורה, העצובה והלא נעימה. אבל לשם
שינוי, אני לא מעוניין לספר על עצבות וייסורים ולכן אתקדם לי
בחופזה על ציר הזמן הישר אל דרכי חזרה הביתה, במכונית האודי
שנת שמונים, על כביש איילון, ממש בנקודה שהשמיים נצבעים בגוון
האדום היחודי של שעות הבוקר המוקדמות מדי. לפתע, נעימה מוכרת
התנגנה ברדיו, שככל הנראה חרג לו באופן חד פעמי משיגרת שירי
המזרח הקרוב. "לאושר הנוגע בעומק הכאב", פיזם לו גידי גוב.
גידי, אתה תותח! קליבר ע-ו-ל-מ-י! איך אני לא חשבתי על זה?!
חיוך רחב התפשט על פני ודיכדוך השבוע האחרון חלף כלא היה. איך
לא שמתי לב לאושר הנוגע בעומק הכאב? פתאום, לא הייתי זקוק
ליותר מזה. מיסודי, אני אדם מאושר, ואם רק אהיה קשוב יותר,
אולי אצליח לחסוך מאות שקלים על טיפול פסיכולוגי.