"דבר שאינו בראש ובראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. אם
לא כך הדבר - מהו הים? רק אוסף של מים מלוחים ותו לא."
עלים ראשונים של שלכת נקבצו בצידי מדרכות. ילדים מתעטפים
במעילים עד מעל לצוואר ונשים מהלכות בצעיפים יפים... מוסיפות
חן למה שכבר קיים בשפע בבואנוס איירס.
והכל בנוי מרסיסים קטנים של אושר. רגעים קטנים וצבעוניים
שמוסתרים בתוך פאזל אינסופי של מציאות מעט אפורה. אבל הם שם.
במלוא הדרם ותמימותם. סמויים מן העין אך עם זאת זורחים מולנו.
כמו נקודות קטנות של אור. כמו כוכבים על שמים שחורים. כמו
נשמות של מלאכים. כמו הגחליליות שראיתי ביער הכי חשוך בראפטינג
בפרו.
צריך רק להאמין שהם קיימים על מנת למצוא אותם. צריך רק לפקוח
את העיניים ולהתבונן מבעד לדברים התיאטרליים, המתכתיים,
הקפואים והסטנדרטיים שמסביבנו והם יצוצו. כמו ילדים קטנים
במשחק מחבואים אינסופי. הם מאחורי כל תור. בסופו של כל פקק
תנועה. בקרנות רחוב. במגרשי המשחקים. הם בבוקר של שמש או באחר
צהריים גשום. הם בתחילתו של כל ערב ובנעילתו של עוד יום,
לכאורה רגיל.
הבנתי את כל זה כשהלכתי בשדרת מאי שבבואנוס איירס. השעה היתה
מאוחרת בלילה. כמה שוטרים בפינת הרחוב נתנו לי את האומץ לצעוד
לבד. בפאתי המדרכות, כמעט נושקים לכביש, נטועים עצים מרהיבים.
נישאים לגובה שלוש קומות ומצלים ומסננים קרני שמש ביום. בלילה
סתוי כזה עסוקים היו בהשלת עליהם. הכביש היה די ריק ו...לא
ברור לי למה אבל לפתע כל כך רציתי לתפוס עלה אחד. רק אחד... של
שלכת.
דברים קסומים קוראים לי תמיד כשאני לבד. וכל כך רציתי שתהי שם
באותו הרגע על מנת לחלוק איתך את מה שידעתי שהולך לקרות.
שתרגישי את עוצמת הרגש הזה כמוני!!
בהתחלה, כשהעלה יבש אך הוא עדיין על העץ הוא נחשב לחי. אחרי
שהוא נופל הוא הופך לעוד אחד מיני רבים של עלים מתים על הכביש.
כל שנשאר - למי שיכול עדיין להפיק מכך הנאה - הוא לדרוך עליהם
ולשמוע את קולות הפצפוץ שמזכירים לי כל כך סתיו בילדות. אבל
אותן 3 שניות שהעלה ניתק מן העץ ונופל אל המדרכה. אותן 3 שניות
שאנשים לא שמים לב לקיומם כי הם - בדיוק כמו דברים אחרים -פשוט
נמצאים שם. אותן 3 שניות הן ה ש ל כ ת.
וכל שרציתי היה לתפוס עלה אחד. שיפול לי אל תוך כף היד. שלא
יגיע לעולם למדרכה. שלא ימות לי. שישאר לנצח בשלכת. ובחיי
שניסיתי. רצתי מכיוון אחד לשני. השוטרים נועצים בי עיניים
וצוחקים - ואני באמוק. בתשוקה - רואה רק עלה חום על כף ידי.
אבל כשהייתי בצד שמאל הוא נפל בימין. וכשהייתי בצד ימין הוא
נפל בעץ מעבר לכביש. לאט לאט. מתגרה בי הנבל.
ואז זה קרה... טיפה ראשונה של גשם נחתה לי על האף. טיפה ראשונה
של גשם של סתיו בבואנוס איירס נזכרת לרדת כשאני במרדף אחרי
הרגע המיוחד שלי.
חזרתי למלון. הלכתי לישון בחצי תחושת עילאיות על ההכרה שלי
בדברים כאלה, אך גם בחצי תחושת החמצה על שלא נפל בחלקי עלה.
והרי האמנתי כל כך והרי רציתי לחוות את זה. איתך.
יום אחר כך בבוקר יצאתי לרחוב. שום זכר לגשם. שמש זורחת ושמים
כחולים. הרעש של העיר, האפרוריות שבה. הקסם. הלכתי לטייל טיול
של שמש. שבת בבוקר נעים והחלטתי גם לשבת על מדשאה ירוקה סמוך
למרכז. שלוש דקות אני יושב שם, מתכנן את היום, מחליט שהיום אני
תופס עלה של שלכת, שהיום הוא נופל ישר אלי ואז...מה שחיכיתי לו
המון המון זמן קרה. פרפר ...באמצע העיר הענקית הזו. רחוק מכל
פרח, מגיע לו פרפר ומתיישב עלי.
אין צורך להרחיב במילים. את הרגעים שלי קיבלתי. במקום עלה ישב
עלי פרפר. עלה לא הצלחתי לתפוס אגב, עד שטסתי. זה נשאר בגדר
משימה לא פתורה, אבל הסיפוק מלהביט בהם. הדחף למצוא עוד רגעים
כאלה הוא שמניע אותי. ראבאק...טיול שלם אני מחכה ופתאום מופיע
לו פרפר באמצע כל האפור הזה.
ואת לא היית שם.
הרגעים הללו הם החיוך שיעשה את ההבדל. זה הבוקר טוב של אדם זר
לכם, או לחילופין - שלכם לאדם זר. הם ברכת יום הולדת ישנה שלא
קראנו מזמן. ריח של לחם טרי במאפיית רחוב קטן כשאתם ממתינים
לאוטובוס בשעת בוקר מוקדמת.
הם אוצר מילים של ילדים קטנים והתשוקה שבהם לגלות עוד חדש
בחייהם. הם קרני שמש שחודרות סבך מרושת של עלים ומיד אחר כך -
אותם עלים ואוושתם. אותם עלים שנופלים חרש חרש כרקדני בלט,
נישאים על משב רוח קל בדרכם לקרקע. ושוב אותם עלים שנקווים
ונאספים ומזכירים ילדות צבעונית. טעם של פעם. הם טיפות של גשם
על חלון המכונית ושיר ישן ברדיו שימהל רגשות ומחשבות ומיד יציף
אותך בזיכרונות. הם לספור פסים במעברי חצייה.
הם שלכת. הם פריחה. הם אופטימיות. הם תקוות וחלומות של אנשים.
הם רכבת חולפת וימים של קיץ. הם ריגוש של נשיקה ראשונה ודמעות
של פרידה. הם התחלות וסוף ותקופות שמשאירות צלקות אבל גם
ניסיון. הם זיכרונות והם מבט לעתיד. הם אכפתיות ממי שאין לו
והקרבה למען.
ורק צריך להתבונן מבעד כדי לראות. רק צריך להאמין והשתמש
בדמיון שלנו ונצוד רגעים קטנים של קסם.
