היא שכבה במיטה חשוכה איפשהו באיזה חור בין רחוב אחד לשני ,
המיקום לא עקרוני.
התריסים היו סגורים, היא הייתה ילדה של חושך. אנשים היו מקשרים
את זה עם דיכאון אבל זה פשוט הדבר היחיד שבאמת אהבה- החושך!
האפלוליות המסתורית שבתך החדר, המחשבה שאתה בעצם לא רואה כלום,
הרי תמיד יכולים להסתתר דברים משונים בפינות, אבל היא אהבה את
החושך. שכבה במיטה משחקת "צללים" על פינת האור הקטנה שנשארה.
זה היה הזמן השקט שלה, השמחה שלה מבחינתה זה היה הכל בחיים.
כולם ידעו שזה זמני, היא הייתה נוטה להתמכר לדברים שונים
ומשונים. טלוויזיה, הירואין סיגריות הצלפות וכלבים. לאו דווקא
בסדר הזה. ברור שכל פעם זה רק החמיר. כבר לא היו לה חיים אחרים
מלבד הפטישים הקטנים/גדולים שפויים/מטורפים שלה. אבל כולנו בני
אדם כולנו דפוקים. הם לא רצו להוציא אותה מהסוטול. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.