זה היה שבוע לפני סוף שנת הלימודים.
הייתי אז בכיתה ח'.
נכנסתי לבית הספר, לבושה בבגדים די שמחים. חולצה לבנה ענקית עם
מיני-מאוס עליה, מכנסיים ירוקים-בהירים פרחוניים מתרחבים נורא,
ונעלים סגולות. כמו הסרט בין האוזניים של מיני.
כל שכבת ט' ישבה על הרצפה בחצר באבל. חלקם מנחמים, חלקם
מנוחמים. חלקם בכו. חלקם לא. פשוט, כבר נגמרו להם הדמעות.
ידעתי שהיה אתמול פיגוע.
הסתכלתי על המנחמים והמנוחמים, שם בחצר. יותר נכון, סקרתי אותם
בעין בוחנת. רציתי לבדוק מי מהם חסר, על מי הם מתאבלים.
מישהו מלמל משהו על השוארמה במרכז העיר. אז שם היה הפיגוע.
חשבתי שזה היה באולם האירועים. כנראה שלא.
אם הייתי יודעת קודם, לא הייתי באה בבגדים שמחים כל כך. למה אף
אחד לא אמר לי?
הסתכלתי מסביבי. ראיתי איך כל השכבה שלי, וכל שכבת ז' הסתכלה
עליהם. ביראה. בכבוד. בצער. ביגון. חלקם דרך עיניים מבועתות.
חלקם דרך עיניים אדומות ונפוחות מבכי.
הרגשתי את הדמעות עולות. חנקתי אותן. לא. אני לא אבכה. נשמתי
עמוק, וניגשתי אליהם. באמצע הדרך עצרתי את עצמי. הם צריכים
להיות לבד. דברי איתם מחר.
הורדתי את מבטי משכבת ט' האבלים ונכנסתי לתוך מבנה בית הספר.
שם עמד שולחן מכוסה במפה שחורה ועליו תמונת המחזור שלה מוגדלת
לפחות פי חמישים, ומסביבה נרות. עכשיו לא היה כל ספק.
היא זו שנהרגה.
ליד התמונה, עמדה ערמת ניירות. התקרבתי והרמתי אחד. "תהיי חזקה
למעלה" היה כתוב עליו בשחור. עיוות קל של השורה מתוך השיר על
רבין. השיר של אביב גפן. השיר התחיל להתנגן לי בראש. אני הולך
לבכות לך תהיה חזק למעלה געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה לנצח
אחי אזכור אותך תמיד ונפגש בסוף, אתה יודע ויש לי חברים אבל גם
הם כבים אל מול אורך המשגע.
עליתי לכיתה. שם עמדה המורה שלי. עיניה נפוחות. כל הכיתה ישבה
בשקט. מעולם לא ראיתי את כיתה ח'4 שקטה כל כך. אפילו בדממת
האלחוט של שיעורי היסטוריה הם לא היו שקטים כל כך. בשיעורי
היסטוריה תמיד הייתה ההרגשה שרוצים להגיד משהו, אבל מתים מפחד
מהמורה. אבל השקט שהיה אז, אפילו שהוא לא היה שקט אמיתי, כי
חלק מהאנשים דיברו, היה שקט כזה, שלא שומעים כל יום. שקט
מפוחד.
עמדתי ליד הדלת. לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. המורה שלי
ניסתה לחייך אליי. לא הצליח לה כל כך. פתאום ראיתי חברה שלי
קמה מהכיסא. הפנים שלה היו לבנות שיש. היא הלכה בקלילות של
אבלים על הרצפה, ופשוט חיבקה אותי. הרגשתי את דמעותיה השקטות
נוחתות על גבי חולצת המיני-מאוס שלי.
היא בקשה ממני בשקט לצאת מהכיתה. ללכת לכיתה ריקה. היא אמרה
שהיא רוצה להיות לבד.
הסתכלתי על מורתי בשאלה. היא הבינה את בקשתי והנהנה לאישור.
יצאנו מהכיתה ופנינו לאחת מכיתות ט' הריקות. על הלוח היו
שאריות משיעור צרפתית של אתמול. אולי זאת הייתה היא שלמדה רק
אתמול איך לספר לצרפתי שהיא אוהבת לרקוד. לרקוד היא כבר לא
תוכל.
חברתי ישבה על אחד מהשולחנות ופשוט פרצה בבכי. ליטפתי אותה,
ניסיתי לנחם אותה. זה לא הצליח. בסוף היא נרגעה לבד, ואז פשוט
ישבנו שתינו בדממה, אפילו לא מסתכלות אחת על השניה.
ואז נכנסה חברה אחרת שלנו לאותה כיתה, וביקשה שנחזור איתה
לכיתה שלנו. היא אמרה שהמורה ביקשה שנחזור.
אמרתי לה שאני אבוא עוד דקה. היא הנהנה, חיכתה לחברתי השניה
שתבוא, ואז שתיהן עזבו והשאירו אותי לבד. הסתכלתי על הלוח.
הרגשתי משיכה מוזרה אליו. קמתי מהשולחן, תפסתי גיר, ועמדתי מול
הלוח המלא בשיעור צרפתית. והתחלתי לכתוב. עברית על צרפתית.
אלף-בית על ABC. זה התחיל מהדברים הברורים מאליהם-למה? איך?
שימות המחבל הזה. אה, הוא כבר מת. אז שלפחות ירד לגהינום. אני
בטוחה שהוא ירד לשם. או שאלוהים הוא השטן. אבל אלוהים הוא השטן
בכל מקרה, אם הוא נתן למחבל הארור לקחת אותך מאיתנו. למה דווקא
את? מה עשית שזה מגיע לך?
ואחרי כל הכתובות חסרות המשמעות האלו, פתאום יצא הדבר האמיתי.
המשפט שאומר את הכל.
בקטן ככל שיכולתי, בפינה הימנית התחתונה של הלוח, כתבתי לבן על
ירוק-

" ת ה י י  ח ז ק ה  ל מ ע ל ה "