[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רעות לוי
/
תודה

כל פעם שאני בדיכאון, מישהו בא ואומר לי, מחר הוא יום חדש, מחר
יהיה יותר טוב, אף פעם לא האמנתי לזה, ועכשיו, יותר מתמיד, אני
לא מאמינה בזה.
מחר הוא אומנם יום חדש, אבל הוא יום חרא כמו האחר, וכמו הבא
אחריו ואחריו וכן הלאה...
כל פעם שאני מזלזלת בעצמי מישהו אומר לי, תאמיני בעצמך, את
הדבר היחידי שישאר לך תמיד, את צריכה להאמין בשביל להמשיך הלאה
מהכאב הזה ולצאת מהדיכי הזה, האין סופי הזה...
אבל בליבי אני חושבת, למה לצאת מהדיכי הזה? במה זה יעזור?
להעביר אותי לדיכי הבא?
אומרים לי כל הזמן, שהכאב מלמד, מה הוא מלמד? לספוג יותר בפעם
הבאה? או לדעת לספוג את הכאב בלי להתלונן בפעם הבאה? לדעת שגם
ככה אף אחד לא יעזור ושאשאר תמיד לבד?
אומרים שהפחד מהמחר, והפאדיחה מהאתמול, גונבים לנו את ההווה,
כמובן שכולם כבר יודעים זאת, מבינים זאת, ויודעים שמחר תהיה
פאדיחה חדשה, לבנאדם חדש, שבמילא זה ישכח... אבל מישהו מפסיק
לפחד מהמחר שיבוא?
לפעמיים, גם פוחדים מין המחר שלא יבוא, מהמוות הקרב, משאיפת
סיגרייה שתוריד עוד דקה מן הלב, אבל במילא לא בטוחים שיבוא
המחר, אז מה זה משנה אם שאיפה אחת תוריד דקה? כשהיא מורידה שנה
ועוד שנה, זה כבר מתחיל להיחשב, אבל עדיין, למישהו איכפת?
יש אנשים, שאומרים לי להתרחק מהם, אומרים לי להמשיך הלאה
ולהוציא מחיי, אבל לפעמיים כל כך קשה להתנתק מהאדם הזה, שהיה
חייך בכמה שנים אחרונות... מוזר, שלפני כמה ימים, אמרו לי
שאנשים הם חיי, ושאני צריכה להתחיל לשים את עצמי במרכז, ולא
לתת לאנשים אחרים לשבור אותי כל פעם מחדש... לדעת להתחזק מזה,
אבל עדיין, מישהו שם את עצמו במרכז חייו? ונותן לקשר שהתפורר
להמשיך הלאה בלי להזיל דימעה ולהוריד את העול מעל כתפיו?

כל פעם מישהו אחר אומר לי שישאר, הפעם את הבטחת, וקיימת? לא...
את עזבת כמו כל אחד אחר, אני לא מאשימה, אני מבינה... אבל את
לא נישארת, וזה עדיין כואב, וזה יכאב- לעד.

כל כך הרבה אנשים אומרים, לך האמנתי, איתך המשכתי הלאה בטוב
וברע ונטשתי בלי להזיל דמעה וחשבתי על העתיד בלי לפחד מההווה
ולדעת לא לספוג אלא להוציא הכל מהלב, לדעת שהשאיפה הבאה יכולה
לקטול את חיי וגם אם הפחד של אם אין מחר להמשיך לחיות בלי לסכן
את המחר עוד יותר, אמרו לי להתרחק גם ממך אבל לא התרחקתי
והתחזקתי ממך, שמתי אותך במרכז חיי... וחיי נשברו לשניים, יחד
איתך, ועם כל הכאב...
מוזר... למרות הכל אני חייבת לך את התודה הזאתי, שלימדת
אותי... למרות ששברת אותי, אקח את הכאב ואלמד לא לספוג אותו,
אולי אנסה להתחיל להאמין בעצמי בלי להרוג את עצמי בדרך...

אני עדיין שלך, ועדיין אוהבת... תודה לך, על הכל.. .



תודה לרעות של איילת שעזרה לי למצוא שם ליצירה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-התשמע קולי,
רחוקי שלי?

- זה ישנה אם
אני אגיד כן או
לא?

- לא, אנחנו
נהרוג אותך
במילא יהודון.


דוגי - ורשה
1941


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/7/03 21:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רעות לוי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה