כבר עשר בלילה. חושך, או משהו קרוב בכל אופן.
ופתאום את מרגישה מן צביטה כזאת בלב, הרגשה של מרירות. נשענת
עמוק יותר בתוך המושב הצבעוני שבתוך האוטובוס; המסלול היומי.
כמה שהעולם יפה בלילה, בשקט המריר הזה, עם פנסי הרחוב שמאירים
את העיר בכתום. מצוטטת לרגע קל לשיחה של זוג הזקנות מהמושבים
האחוריים, למרות שאת לא ממש מתעמקת בעניין וממשיכה להקשיב לרעש
המנוע מתחתייך.
ופתאום, אחרי המהום קליל נשמעת מנגינה חרישית בראש. השיר האהוב
עליו, השיר שלכם, השיר שנוגן אחרי שהכל נגמר... הכל כבר נשמע
אותו דבר, הכל נגמר באותה צמרמורת ארורה. מה הטעם?
את כבר מסתכלת על המושב הריק ממולך ומדמיינת אותו שם. הוא שוב
נשען לכיוון החלון, כמו שאת תמיד אהבת לעשות. ואת נזכרת איך
שהברכיים שלו התחככו בשלך כל מספר רגעים, ואיך שהעיניים שלו
בחנו את התגובה שלך. ממש לא היה איכפת לך המגע שלו בך, אפילו
המגע הקלוש והלא ענייני הזה. ואפילו העובדה שידו רחוקה מעט
משלך, את מדמיינת לעצמך את מגע ידיו... ואז את מחייכת. סתם
מחייכת לעצמך.
ושוב את מחייכת לעצמך, אך הפעם הוא לא יושב מולך. המושב עדיין
ריק, צלילי הלילה עדיין מהדהדים באוזנייך. מתבוננת החוצה, על
האנשים שחוזרים הביתה, אלו שחוזרים לאהוביהם, אלא שרק עכשיו
עוזבים.

אולי אם תעצמי עיניים הדמעות יפסיקו?
תנסי.

...לא עוזר.
עכשיו האורות הכתומים כבר נהפכו לכתם אחד גדול בתוך השלולית
שבעינייך. האנשים בחוץ כבר נעלמים איפה-שהוא, הם כבר שקועים
ברקע.
אפילו הזקנות מאחורה כבר השתתקו.

תחנה אחרונה.
את מצלצלת בפעמון, סוגרת את הסווצ'רט ועוטפת את ידייך סביב
עצמך. כבר קריר, והלחיים בוערות מהדמעות.

האוטובוס עוצר, ואת יורדת אל הלילה הקריר שבחוץ. בדרך חזרה
הביתה הדמעות כבר מתייבשות, אבל את עדיין תוהה למה האורות
הכתומים של הרחוב כל כך קסומים לפעמים, ולמה את מרגישה צביטה
קטנה בלב, צביטה קטנה בברכיים.