הוא הביט בה. הבחורה היפה ביותר שראה בחייו. תלתלים כהים
מפוזרים ברכות סביב פנים בהירות וחיוך של אושר. הוא לא ידע איך
לגשת אליה, חשש להגיד דבר מה לא נכון, לפספס את הרגע.
היא הביטה מעבר לו, הרחק, חיפשה נואשות אחר דבר מה להתמקד בו,
שלא להביט לתוך עיניו.
לבסוף אזר אומץ וקרב אליה. "סליחה" אמר בנימוס "יפריע לך אם
נחכה פה ביחד?" הצביע על המושב הפנוי לצידה.
מבטה כשל במשימתו ונח על עיני הדבש של הבחור. "אתה מוזמן לשבת"
כמעט לחשה. דקות אחדות עברו בשתיקה. לאט לאט הוסרו חומות
הביישנות ואי הנעימות והם פצחו בשיחה ערה. שניהם בדרכם
לירושלים מסתבר, והאוטובוס הבא צפוי לעבור רק בעוד עשרים דקות.

יחדיו עלו על האוטובוס והתיישבו זה לצד זו במושב האחורי,
כשהתקרבו לתחנה בה היה עליהם להפרד, ביקש את מספר הטלפון שלה.
"אני מצטערת, אבל זה לא יילך" אמרה בקול קר, חומת אי הנעימות
שבה לשכון ביניהם ומבטה חיפש שוב נקודות האחזות. "לא חייב
ללכת, אבל אפשר לנסות, ואם לא מתאים לך, אז סתם להיות ידידים.
ממש נהניתי לדבר איתך" ניסה בכל זאת. "מצטערת" חזרה שוב, ואחר
ירדה מן האוטובוס ונעלמה מעיניו.

"הכרתי בחור מדהים" סיפרה מאוחר יותר לחברתה הטובה בטלפון.
"בהתנחלות?" שאלה זו בהפתעה. "לא, באוטובוס" השיבה. היא תיארה
את מראהו, את השיחות המרתקות, את הסירוב למסור את מספר
הטלפון... "מה הבעיה?" שאלה חברתה, על אף שהתשובה כבר הייתה
ברורה מראש "הוא חייל".
"היום פגשתי את אהבת חיי" סיפר לאחיו עת שקע בנוחות בכורסא.
"יש לאהבה הזו שם?" נשאל. "רונה" ענה. "ומספר טלפון?" המשיך
האח. "היא לא הסכימה לתת" אמר בעצב מה. "אז מה כל כך מיוחד
בה?" ניסיון נואש לעודד "זה משהו שהיא משדרת, תמימות משולבת
בחכמת חיים, היא נסעה הרבה בחיים שלה, עשתה כל מיני קורסים,
יודעת קצת על הכל... אחת שכיף לדבר איתה, וגם נראית מצויין"
לאחר הפסקה קלה המשיך "הכל היה טוב עד שביקשתי את המספר. נראה
לי שיש לה חבר, אני לא מוצא סיבה אחרת".

שלושה חודשים עברו, ושוב הם נפגשו, אותה תחנת אוטובוס, אותה
שעה, הוא התקרב ושיפשף את עיניו לוודא שאכן זו היא ואין הגורל
מתעתע בו.
"אם נפגשנו שוב, זה סימן משמיים" אמר לה. "מה פתאום" השיבה
בגיחוך "זה צירוף מקרים". הנסיעה הפעם עברה עליהם בקינטורים
הדדיים וויכוחים על גבול השעשוע. בין לבין, הוא שלח רמיזות
שונות, ווידא שאין לה חבר.
"אז הפעם תסכימי לתת לי את המספר?" ביקש כשהגיעו לירושלים. "זה
לא יילך. כבר אמרתי לך" השיבה בקרירות. "למה לא?" התפלא. "כי
אתה חייל" ענתה לו בכנות. הוא התבלבל לרגע, והיא ניצלה את
ההזדמנות - נשקה בחופזה על לחיו וירדה מן האוטובוס. הוא לקח את
הקיטבג ורץ אחריה "רונה" צעק, "תעצרי רגע", היא נעצרה. "מה לא
בסדר בזה שאני חייל?" שאל. "אני סרבנית, נגד המערכת הצבאית. כל
מה שהיה טוב בחיים שלי, הצבא הרס, הוא הורס בתים, אנשים,
אירגונים - לא משנה לו. לפני שנה אולי היית בחור נפלא, אבל עוד
שנה אתה תהיה יצור כבוי ומדוכא, ללא חופש ביטוי, ללא מחשבה
אישית - רכוש המדינה לעד. צה"ל מקעקע בחייליו את קיומו, ואני
לא מוכנה להשלים עם הקיום הזה". "אחלה נאום. שמעת אותו באיזה
כנס סרבנים שבוע שעבר? את מדקלמת ממש יפה" קנטרנות צינית חדרה
לקולו. "אני מרגישה את מה שאמרתי, לי לא מכתיבים כלום, בשונה
ממך, גם לא נאומים" היא נפגעה מהזלזול שלו.
"טוב, אז כנראה שצדקת, זה לא יילך" הוא פנה ללכת משם. "עומר"
קראה אחריו. "מה?" הסתובב לעברה "אולי בגלגול הבא".

אחת לכמה חודשים היו רואים זה את זה בתחנת האוטובוס, מקפידים
לשבת במרוחק. האידיאולוגיה של כל אחד מהם, לא הרשתה להם לפתח
רגשות זה לזו - מתוך ידיעה שרגש גובר על אידיאולוגיה.

במאי אלפיים ושלוש, הוא יצא לחופשה אחרונה מהבסיס, והיא עמדה
בתחנה, יפה מתמיד, בשמלת חוף בהירה. השירות הצבאי שלו עמד
להסתיים, והאידיאולוגיה נשארה כשהייתה אך פחתה חשיבותה. היא -
חברותיה השתחררו זה מכבר מצה"ל וחזרו להיות כבעבר - מה שמיתן
את התייחסותה לצבא.
"היי" אמרו זה לזו, בחיוך קליל, והפילו חומות ניכור, ביישנות
ואי הבנה. רבע שעה דיברו על הא ועל דא. כשהגיע האוטובוס, עלו
יחדיו, והתיישבו זה לצד זה במושב האחורי, ממשיכים לשוחח בהנאה.
לירושלים הם לא הגיעו, למחרת התנוססו תמונותיהם בעמוד הראשון
בכל העיתונים, יחד עם שנים עשר הרוגים נוספים.
אולי בגלגול הבא.