הכל
מלא
בכלום.

וזה מצחיק אותי
להתבונן במראה...
ולראות חללים שקופים של מהות עצמית.

וזה מצחיק אותי
לנשום אוויר...
ולדעת שלעולם הוא לא יגיע לראות.

וזה מצחיק אותי
לאבד את העתיד...
ולדעת שהאושר המתוק מזמן נעלם מן העולם.

הדמעות...
עגולות
ומתפוצצות כמו בועות סבון.
הצלקות מחוררות את הקופסא...
המכנית שלי.

את...
פועלת...
על...
אוטומט.

כי ככה טוב להם.
כי ככה הם לימדו אותך.
ואני לא ידעתי ללמד אותך איך לנווט ישר
את התובנה והכנות.

וזה מצחיק אותי
לדעת שאני משקרת...
ולראות איך כולם יקנו הצגות קטנות.


עכשיו האמת...?
קצת עצוב.



29.9.03