סבתא שלי לא דיברה עברית. אפילו כשהיא היתה מציעה לנו, לנכדים,
שוקו, היא היתה אומרת את זה במבטא מצחיק. היא היתה נוהגת
להושיב אותי על ברכיה ולדבר איתי. אבל לא בעברית. הייתי מביטה
אל אבא ולא מסתירה את המבט חסר הסבלנות שהיה שהיה מתפשט על
פניי. אז הייתי קמה ועוברת לשבת ליד אמא.
תמיד היה דביק שם, בבית. בכל אופן ככה זה הרגיש.
כשאמא אמרה לי שסבתא מתה אני ישבתי על הספה, לימינו של אחי,
ואמא ישבה כפופה על הרצפה מולינו. העיניים שלה היו אדומות
ונפוחות. אבא, היא אמרה, נשאר בבית החולים בבאר-שבע. התקרבה
אלינו ופרשה זרועותיה. השתחררתי מהחיבוק שלה והלכתי אל חדרי,
לשבת על המיטה ולכעוס על החושך ועל יום רביעי.
להלוויה של סבתא לא הלכתי. בבית הקברות ביקרתי רק אחרי כמה
שנים כשאבא צריך היה לתקן אריח רופף במציבה. אז, הסתכלתי על
קבר של איש אחד, בלי פרחים או אבנים. חשבתי שלמשפחה שלו לא היה
אכפת שהוא מת, אז עמדתי שם והייתי עצובה בשבילו במשך כמה
דקות.
אם אני צריכה לומר מהו הזיכרון הכי משמעותי שיש לי מסבתא שלי,
לא יהיה זה היום ההוא שהתישבתי על הכסא בראש שולחן האוכל
וכתבתי לסבתא ברכה צבעונית על בריסטול ורוד, וכשהראיתי אותה
להורים הסתבר שלא אייתתי את שמה נכון. עד אז לא ידעתי איך
קוראים לסבתא. לא, זה לא מה שאני אבחר לומר. הזיכרון היחידי
שתמיד מרגיש בתוכי כשאני חושבת על סבתא, הוא אז, כשביקרנו
אצלה, ולפני שהלכנו, בדיוק כשקמתי מהספה, סבתא חיבקה אותי
חיבוק חזק חזק ונתנה לי נשיקה גדולה ורטובה של סבתא על הלחי.
אבא כבר עמד בדלת, ואני, אמרתי לו שאני צריכה לשטוף ידיים,
ורצתי לאמבטיה לשטוף את הנשיקה של סבתא.