אתה ואני כבר סיכמנו בינינו שאני מתוסבכת ואין שום דבר שנוכל
לעשות בנדון, אי אפשר לשנות אותי. זאת אני וזה מה יש. אי אפשר
להכריח את הפה שלי להגיד את כל המילים היפות האלה שהלב שלי
משתוקק לומר. זה כמו בתיאוריה של פרויד, שאומרת שבתוך התת -
מודע שלנו יש איזה צנזור, שלא נותן לכל המחשבות, הרגשות,
הרצונות והדחפים שהדחקנו, לעלות אל המודע. או כמו שהמורה
לפסיכולוגיה הייתה קוראת לצנזור הזה, "שומר הסף". ככה זה גם
אצלי. בתוכי נמצא איזה "שומר סף" שלא נותן לכל הרגשות שנמצאים
בלבי לצאת החוצה אל המודע - אל המציאות. אלייך.
פרויד היה אומר שכל זה נובע מאיזשהו אירוע טראומטי שקרה לי
בילדותי, אבל פרויד היה יותר מתוסבך ממני, אז למה שאני אקשיב
לו.

אתה תמיד אומר לי שזה לא מפריע לך שאני ככה, שותקת כשצריך
לדבר. אבל יש בי פחד קטן שזה כן מפריע לך, ואתה פשוט לא רוצה
ללחוץ עלי כי אתה יודע שזה גם מפריע לי. אני מפחדת שתעזוב אותי
בגלל זה. אני מפחדת שההיסטוריה תחזור על עצמה. כבר מצאתי את
עצמי נעזבת בפתאומיות בגלל התסבוך הזה. אתה זוכר שסיפרתי לך על
זה? אתה זוכר אותו? וזוכר שאני מנסה לשכוח אותו ואת כל מה
שעברתי איתו? אני חושבת שהצלחתי לשכוח. אחרי הכל עברה בדיוק
שנה מאז.
פרויד היה אומר שאני משתמשת כאן במנגנוני הגנה כדי להתמודד עם
החוויה הלא נעימה הזאת, שאני מכחישה את כל התקופה ההיא ומנסה
להדחיק אותה כאילו היא בכלל לא הייתה. כאילו לא היו דברים
מעולם. נראה לי שפרויד צודק, אני באמת מנסה ומצליחה לברוח
ממנו.

אני חושבת שזה כן מפריע לך שאני לא משתפת אותך בכל מה שאני
רוצה חושבת או מרגישה. אני חושבת שזה אפילו מעצבן אותך לפעמים,
ואני מבינה אותך, זה לא כל כך כיף ונעים לשפוך את כל הרגשות
שלך ולא לקבל טיפת רגש בחזרה. אז תעזור לי ואל תעזוב אותי כמו
שהוא עשה. תגיד ל"שומר הסף" שהוא מפוטר, כי אתה הרבה יותר חשוב
לי ממנו. אז מה אם הוא יהיה מובטל עכשיו, הרבה מקומות ישמחו
לקבל שומר כזה טוב. לא, אני לא מתוסבכת וזאת לא הכחשה, אני
באמת לא מתוסבכת, אני רק פוחדת. פוחדת מכל הרגשות האלה שמציפים
אותי כל פעם שאני איתך, פוחדת מהמילים האלה, פוחדת מלאהוב אותך
כמו שצריך. אני רוצה לאהוב אותך כמו שצריך.
את הבגרות בפסיכולוגיה כבר עשיתי, אז אפשר להדחיק את פרויד
עכשיו. לעזאזל עם פרויד, אני אוהבת אותך.