חלק I: "הדבר הכי טוב בהם הוא שאפשר לחנוק אותם ביד אחת".

עופר היה אדם קטן מידות, שאצר בתוכו כמות גדולה, מפתיעה, לא
פרופורציונלית לגודלו, של ציניות מרושעת. היו לו פנים תמימים,
תום לב בהתגלמותו, ששמשו אותו היטב כאשר הכחיש ביצוע של מעשה
קונדס נקמני או הפצת שמועה זדונית. הוא לא היה בריון או סדיסט,
לפחות לא במובן הקליני של המילה, אלא פשוט אדם ששאב הנאה מרובה
ממבוכתם של אחרים, ולעיתים קרובות אף היה הגורם לה. היה לעופר
את השילוב המנצח של לשון חדה, אוצר מילים מפותח ומחסור גדול
וזועק לשמיים בבושה ועכבות.
במפתיע, עופר מעולם לא היה ליצן הכיתה בחטיבת הביניים או
בתיכון, תפקיד אותו הותיר לתלמידים אחרים, שדווקא נפלו ממנו
ביכולתם המילולית. הם אהבו להצחיק ולבדר את הקהל; עופר עקץ
אחרים על מנת לשעשע את עצמו.
בניגוד לתחזיות קודרות של מספר מורים שנקלעו לדו קרב מילולי
עימו ויצאו כשצלקת בנפשם, עופר הסתדר דווקא לא רע בצבא. הוא
שובץ למשרד השלישות באחד מהבסיסים הפתוחים הגדולים שבמרכז
הארץ, וחלק ניכר משלוש השנים שבהם שהה במדי הצבא הירוקים הוא
בילה בשליחת חיילים חדשים להתרוצץ ברחבי הבסיס על מנת להביא
טפסים לא קיימים שאותם הוא בדה ממוחו הקודח. על צג המחשב שלו
במשרד טיילה באדום בוהק כתובית: ההגדרה המילונית של המילה
מיזנתרופיה, ועופר חש משוחרר מרגשות אשם כאשר דן את אלה שפספסו
את האזהרה הארגמנית לשיטוט ארוך ועיוור במבוך האטום של
הבירוקרטיה הצה"לית.
אך אחרי השחרור עופר החל לחוש בריקנות מסוימת בחייו. אומנם את
הסיפוק היומיומי של הבאת חיילים חדשים וירוקים עד לדמעות של
ממש במרדף אחרי מסמכים דמיוניים החליפה עבודתו בשיווק טלפוני,
בה הוא ישב שעות במשרד מעופש והתקשר להציק לעשרות משפחות
תמימות, אך משהו היה חסר.
"משהו חסר", אמר עופר. הוא ישב על כיסא במרפסת הדירה השכורה
שלו, רגליו שעונות על קצה המעקה והביט בנוף השקט של פתח תקווה.
השעה הייתה שעת אחר צהריים קרירה, ועופר רבץ לו בתחתוניו והניח
לרוח נעימה ללטף את עכוזו.
"עוד בירה"? שאל אורי שישב בתנוחה דומה מימינו. אורי היה חברו
הטוב ביותר של עופר, ולמרות שהיה אדם הגון ביסודו, דבק בו עם
השנים שמץ ממזגו המרושע של חברו.
"לא, לא בירה", עופר אמר. הוא ליטף בהיסח הדעת את ראשה של כלבת
הפינצ'ר הננסי שלו, יצור קטן ומקסים שעופר כינה בשם ביץ',
שרבצה כעת מאחורי הכיסא והשתוקקה נואשות אל ערימת הבייגלה
הטריים שעופר ואורי כרסמו לצד הבירה.
"אז מה העניין"? שאל אורי. "אולי זו העבודה. אולי הגיע הזמן
שתמצא עבודה נורמלית. מה עם ביטלס, אבי רוד"?
"כן", עופר אישר, ואורי שלף דיסק כסוף מאריזתו ובעדינות רבה
שרט אותו לרוחבו בעזרת סכין יפנית. הדיסקים היו שייכים לאוסף
המוסיקה המרשים של ראובן, שותפו לדירה של עופר שנהג להרגיז
אותו על ידי השארת כלים בכיור ונטילת ספרים ללא רשות מחדרו.
ראובן היה מחוץ לעיר כעת, ועופר החליט שהגיע הזמן לפעולת תגמול
קטנה בדמות שריטות כירורגיות בדיסקים אסטרטגים.
"לא, זו לא העבודה". עופר נטל בייגלה והושיט אותו למטה, לכיוון
הכלבה. ביץ' קפצה על רגליה בשמחה - והתבוננה בעיניים כלות כיצד
הבייגלה נעלם בפיו של עופר.
"משהו חסר", עופר חזר ואמר. "חסרה לי מטרה, משמעות. תשרוט
בבקשה את הדיסק השני של 'מלחמת העולמות'. משהו חדש. משהו שבאמת
יפתיע אותי".
אורי חרט שלושה איקסים קטנים בדיסק השני של מלחמת העולמות,
החזיר אותן לערמת דיסקים מימינו, והרים את 'הצד האפל של
הירח'.
"אתה יודע", הוא אמר לאחר מחשבה קצרה, "פגשתי אתמול את זוהר
שבדיוק חזרה מהודו. היא אמרה לי שהיא ממש נהנתה שם. היא שהתה
במין מנזר מדהים כזה ששינה לה את כל השקפת העולם"...
"למה היא חזרה, אם היה לה כל כך טוב"?
"אחיה נהרג בפעילות מבצעית בצבא".
"באסה. הודו, אתה אומר"? עופר שקל את הרעיון החדש, והנהן לעצמו
בהתלהבות. "רעיון לא רע, לא רע בכלל. אולי באמת הגיע הזמן
לנסוע ולראות עולם. אני הולך להתקשר לזוהר כבר עכשיו! רגע, הם
יצאו כבר מהשבעה"?
אורי הרהר לדקה או שתיים. "כן, אני חושב שכן".
"מצוין". עופר קם על רגליו, כמעט ודרך על ביץ' שמיהרה לזנק
הצידה בבהלה, וניגש אל הסלון. הוא הרים את הטלפון האלחוטי שהיה
על השולחן והחל לחייג.
אורי הניח לדיסקים וליטף את ביץ' שליקקה את כף ידו והשמיעה
קולות יבבה מעוררי רחמים.
"אתה יודע, אתה בכלל לא מתייחס אליה. למה לקחת אותה בכלל"?
"זו הייתה מתנה", אמר עופר, אוזנו צמודה לטלפון האלחוטי השחור.
"אני בכלל לא אוהב כלבי פינצ'ר. הדבר היחיד הטוב בהם הוא שאפשר
לחנוק אותם ביד אחת. הלו? הלו? שלום, זוהר בבית"?

חלק II: "נו וורי, טו מינטס".

לא עבר זמן רב, ומייד לאחר שניפץ שתי תוכניות חיסכון וקופת גמל
לרסיסים פיננסים וקיבל סדרת זריקות אשר חיסנה אותו כנגד כמעט
כל מחלה מדבקת הידועה לרפואה המערבית, עופר הגיע להודו.
לתת היבשת הענקית היו השפעות רבות וידועות, מיתולוגיות כמעט,
על המון התיירים והמטיילים הנוחתים בה בפעם הראשונה. החשיפה
לבליל הריחות הזרים כל כך, רעש הרחוב הבלתי נסבל, מראות העוני
הקשים - כל הביאו את המטיילים פעורי העיניים למצב של הלם קליני
כמעט.
מכל יורדי המטוס המבועתים בלט עופר באדישותו המוחלטת. כבר
ביומו הראשון הוא התעלם באלגנטיות מלגיונות העניים המרודים
שקיבצו נדבות, פיהק אל מול נחילי המצורעים שקיפצו על רגל וחצי
בסמטאות הצפופות, התמקח בלי בושה במשך עשרים דקות בצ'אי שופ עד
שהצליח להוריד את המחיר לשווה ערך של עשר אגורות ישראליות.
אפילו החזירים הקטנים המתרוצצים חופשים ברחובות ואוכלים כל דבר
- גם דברים אשר מישהו כבר אכל ועיכל לפניהם - לא הצליחו לקלקל
לו את התיאבון.
כן, עופר חיבב את הודו. היא דמתה בעיניו למסלול מכשולים ענק
למטייל המערבי המצוי; ההודים החביבים שנטו לענות על כל שאלה
ושאלה באמירת "כן" תמימה, ללא קשר לתשובה האמיתית ותוך כדי
הנהון מוזר עם הראש שדמה לריקוד קטן ומצחיק, השקרים המופרכים
שהיו נחלתם של כל נהגי הריקשה ובעלי הגסט האוסים, תפיסת הזמן
האיטית והרגועה שנטתה לגרום למטיילים למרוט את שיערם בתסכול,
הזוהמה והבלגן הכללי - כל אלה שעשעו את עופר עד מאוד והזכירו
לו בצורה אירונית את ימיו הטובים בצבא. הוא חזר לסורו, ובכל
הזדמנות הוא סיפק הוראות שגויות אשר שלחו מטיילים תמימים
לכיוונים אקראיים (ופעם אחת אף העלה שתי מטיילות איטלקיות,
צעירות ונותנות אמון על רכבת איטית ודחוסה לכיוון ההפוך),
וכשהיה נפגש בישראלים היה מתעקש באנגלית רצוצה ומבטא ישראלי
כבד כי הוא אינו דובר מילה אחת בעברית.
שבועות חלפו, ועופר הלך והתקדם לכיוון העיר וארנאסי, מרכז ידוע
של רוחניות. שם, בגבעות שליד וארנאסי, שכן אותו אשראם שבו שהתה
זוהר ורכשה תובנות חדשות ומועילות לגבי החיים ומשמעותם. מבין
המטיילים שפגש, רבים דיברו על וארנאסי בהתלהבות וזוג מטיילים
אף הציע להצטרף אליו בדרכו. הם היו שני אנגלים לבנבנים מהעיר
יורק, ונקראו בשמות אמה וג'ף. אמה הייתה בלונדינית חיננית,
רקדנית בלט במקצועה, שחייכה הרבה ועופר נמשך אליה מאוד. ג'ף
היה החבר שלה, בחור חביב וסימפטי שעבד במחשבים וחייך הרבה גם
הוא. עופר תיעב אותו מהרגע הראשון.
הם נסעו לוארנאסי באוטובוס דחוס, ישן, מלוכלך ורועש. הנסיעה
הייתה ארוכה ומייגעת. אמה וג'ף ישבו מחובקים כל הדרך, לוחשים
זה לזו באוזן דברי אהבה מתוקים. עופר חילק את זמן הנסיעה בין
שינה עמוקה, לבין דמיונות מנומנמים בהקיץ שעסקו בג'ף טובע
בגנגס, נדרס תחת גלגלי ריקשת ענק או נרמס למוות על ידי עדר
מבוהל של פרות קדושות. מדי פעם התחלפו החזיונות המעורפלים של
פניו המופתעים של ג'ף, רגע לפני שפרה שועטת בועטת ברקתו,
בתמונות נעימות הרבה יותר של אמה המדגימה לו בדיוק עד כמה
גמישה רקדנית בלט יכולה להיות, בפוזיציות נבחרות מתוך הקאמה
סוטרה.
עופר בדיוק היה שקוע בחלום נעים במיוחד; אמה הערומה כרכה סביבו
את רגליה הארוכות וחילקה לו הוראות מגונות בפירוט אנטומי רב
כשפתאום התחלף מבטאה הבריטי הסקסי בשטף הודית נרגנת וקולנית,
והמיטה עליה שהו השניים קפצה ורעדה. דמותה של אמה הערומה החלה
להיטשטש; עופר ניסה נואשות להיאחז בתמונה הציורית אך זעזוע
נוסף גרם לו לפקוח את עיניו. הוא הביט סביב בהבעה ממורמרת,
עיניו עדיין מלאות בקורי שינה.
האוטובוס רעד כולו בהתקף אפילפסיה מוטורי, ואז נעצר בפתאומיות
והשליך את נוסעיו קדימה. המנוע הרועש השמיע חרחורים אחרונים של
גסיסה, ואז דמם ושתק.
"שיט", אמר ג'ף.
"כן", עופר הסכים. הנהג קם ממושבו ברוב טקס, יצא החוצה, התמתח,
ועמד והביט באוטובוס בעיון בעוד הוא חוקר את צפונות אפו הגדול
בעזרת אצבעו השחורה. עופר הביט סביב ועיניו פגשו את מבטו של
הודי כחוש בספסל השכן. "נור וורי", אמר ההודי בחיוך מלא
בשיניים רקובות. "טו מינטס"!
"אוף קורס. טו מינטס", אמר עופר. הוא לקח את תרמיל הגב שלו
ופילס את דרכו אל היציאה. בדרך הוא חלף על פני שלושה ילדים
הודים שישבו במושב הנהג ולחצו על כל הכפתורים, וירד למטה. כמה
מהנוסעים עמדו לצד הנהג, וכולם הביטו באוטובוס בעיון וחיטטו
באף באגרסיביות.
שני האנגלים מיהרו גם הם לצאת מהאוטובוס המקולקל, והשלושה עמדו
לצד הדרך וחככו בדעתם כיצד להמשיך. ג'ף עלה חזרה אל האוטובוס
וניסה לתשאל את ההודים לגבי תחבורה חלופית או כפרים קרובים.
עופר ניצל את הזמן כדי להעיר הערות שנונות שהצחיקו את אמה ותהה
בחשאי איך היא תגיב אם הוא יציע לה לנסות ולתפוס מונית ולהשאיר
את ג'ף מאחור.
הדילמה נפתרה דווקא בדמות חבורה עליזה וצוהלת של שישה אוסטרלים
בלונדינים רכובים על אופנועי סירה מטרטרים שעצרו בצד הדרך
והציעו לשלושה טרמפ עד לוארנאסי. לאחר הפסקת עישון קלה שבמהלכה
הקשיב עופר לאוסים מדברים בשפה שכללה הרבה מאוד סלנג ומעט מאוד
אנגלית, הם יצאו לדרך. עופר התמקם בתוך סירת אחד האופנועים,
בין שני תרמילים, מביט בנוף החולף על פניו במהירות מסוכנת עד
מגוחכת, ומקפיד להימנע מבליעת חרקים מעופפים. האוטובוס הפך
לנקודה זעירה באופק, הרחק מאחוריהם, וארנאסי הלכה והתקרבה,
ועופר היה שבע רצון.

חלק III: "או מיי גוד"!

וארנאסי, "העיר הנצחית" שהוקמה על גדותיו של נהר הגנגס הקדוש,
וזכתה לכינוי בירתה הרוחנית של הודו, הייתה כנראה אחד המקומות
המצחינים ביותר על פני כדור הארץ. עופר שמע רבות על הרוחניות
שאפפה את העיר, אתר העלייה לרגל האולטימטיבי של ההינדים. מה
חבל היה שאיש לא ציין בפניו שלצד כל הרוחניות, אפפה את העיר גם
אותה צחנה שלא ניתן לטעות בה של גופות נשרפות.
"עופר", סחה לו אמה בשעה ששלושתם צעדו לכיוון גסט האוס
שהאוסטרלים המליצו עליו. "אתה יודע מדוע וארנאסי נחשבת עיר
קדושה עבור ההינדים"?
"אולי כי... הסרחון הוא עקרון נעלה בדת שלהם"? שאל עופר.
אמה צחקקה, ועופר קימט את מצחו -  הוא התכוון ברצינות. "לא,
טיפשון. ההינדים מאמינים שכל מי שמת כאן, לא משנה מהי דתו או
מהם החטאים שביצע, זוכה לגאולה סופית ומשתחרר מהמעגל של גלגול
הנשמות".
"אז כל זקן חולה וכל מצורע גוסס מגיעים לכאן כדי להתפגר", אמר
עופר. "זה פשוט... נפלא".
אמה הנידה בראשה. "אתה לא מבין", היא אמרה והתקדמה קדימה, אל
ג'ף שהניח את זרועו על כתפה. עופר המשיך לצעוד מאחוריהם, מצב
רוחו הופך רע יותר מרגע לרגע. שיירה של נושאי מתים עקפה אותו,
סוחבים אלונקות במבוק שעליהן גופות עטופות בבדים עבים בדרכם אל
השריפה בנהר. עופר רטן לכיוונם.
מספר שעות לאחר מכן הוא עמד אל מול החלון בחדרו בגסט האוס,
שהיה על גבעה שצפתה על הגנגס ואל עשרות הגאטות, גרמי המדרגות
שהובילו אל הנהר ואל אתרי השריפה ופיזור האפר. אמה וג'ף הזמינו
אותו לבוא איתם לקניות בשווקים שבעיר, אך עופר סירב והעדיף
ולהישאר בחדרו. החשיכה הלכה וירדה, והעשן שהתאבך למעלה ללא הרף
מהגאטות צבע את השמש השוקעת בכתום כהה. ממקום שבו הוא עמד אפשר
היה לראות את תהלוכות הגופות שנעו דרך מבוך הסמטאות הצרות
בדרכן אל המנוחה הסופית, האחרונה.
תחושה מוזרה, יוצאת דופן, מילאה את עופר. הוא עמד וצפה בפס
הייצור של אפר שעל גדות הגנגס ובפעם הראשונה מאז הגיע להודו,
המפלט הרוחני של העולם המערבי, צצו בו מחשבות על קיום, מוות,
משמעות לחיים מלבד המרדף הבלתי פוסק אחר כסף, נוחות, בן זוג
לחיים כדי שלא נזדקן ונמות לבד, אושר בשישה תשלומים נוחים ללא
ריבית. מחשבות כבדות, מדכאות, שלהן עופר לא הצליח למצוא תשובה
צינית ומבודחת.
הפתרון להרגשתו המזופתת נראה פשוט. עופר סגר את החלון, התפשט
ונשאר בתחתוניו. הוא נשכב על המיטה, הניח את ידיו מאחורי ראשו,
ועצם את עיניו. דקות ספורות לאחר מכן הוא היה שקוע בשינה
עמוקה.
הרעש העיר אותו. החדר היה חשוך לגמרי, ושקט, ועופר לא היה בטוח
מה קרה. הרעש בא מבחוץ, ובתחילה עופר היה בטוח שחתול מורעב
מיילל מתחת לחלונו. הוא התיישב על המיטה , מבולבל, מפלבל
בעיניו. הרעש נשמע שוב, באוקטאבה אחת גבוהה יותר הפעם, ועופר
נאנח עמוקות כשההבנה נגהה בתוכו. זו הייתה אמה, ועופר הניח שאם
הוא יקשיב בתשומת לב הוא יוכל גם לשמוע את ג'ף.
השניים היו עסוקים, מסתבר, ועופר נאלץ בעל כורחו להקשיב. הוא
נשכב שוב על המיטה ועצם את עיניו, מנסה להירדם אך ללא הועיל.
הקולות חדרו את מסך השינה הדק, ועכשיו הצטרפו לסימפוניה גם
קפיצי המיטה.
היה זה אמצע הלילה, ועופר מצא את עצמו ער לגמרי. הוא התיישב על
המיטה בכעס, וחבט באגרופו בקיר המשותף מספר פעמים. זה לא עזר,
והזוג הנלהב שבצד השני רק הגביר את מאמציו. עופר קילל בקול
וסתם את אוזניו בכפות ידיו, מחכה שצפירות האזעקה העולות
ויורדות יחדלו.
שלוש דקות לאחר מכן הוא קפץ על רגליו בתסכול. "שתקו כבר"! הוא
מלמל דרך שיניים חשוקות, בוהה בחמת זעם רצחנית בקיר הלבן
המלוכלך. אמה, מהצד השני, כבר עברה ממה שבהתחלה נשמע כהתקף
חריף של אסטמה קשה לפסים מילוליים יותר וצעקה בקול: "יס! נו!
יס! נו! נו! נו! יס! או מיי גוד"! בתיאום מושלם עם חריקות
הקפיצים.
מגרונו של עופר בקע צליל שהזכיר יותר נהמה של חיה. עיניו בלטו
מחוריהן, והוא סינן בלחש: "אני מקווה שיקרע לכם הקונדום ואת
תיכנסי להריון עם שלישייה. אני מקווה", הוא לחש, מבטו מלא
משטמה. "אני מקווה,ג'ף שתעשה תנועה לא נכונה, תנועה אחת לא
נכונה שתשבור לך את הזין ואז לא תטריד אותי יותר"!
עופר הפטיר קללה אחרונה והתרחק מהמיטה לכיוון בקבוק מים
מינרלים שקנה הבוקר. הוא לגם ממנו, ולפתע שם לב לשקט. השניים
חדלו. הרעש נפסק.
שניה לאחר מכן הוא הפיל את הבקבוק בבהלה כשזעקה צרודה נשמעה
מחדרם של אמה וג'ף. זו הייתה צעקה זכרית, צעקה של כאב עמוק,
שהלכה וגברה. עופר לא חשב פעמיים; אחרי הכל הוא שירת בצבא
הישראלי הידוע בעולם, ואפילו הגיע לדרגת סמל ראשון. הוא זינק
החוצה בתחתוניו אל המסדרון, ובשני צעדים רחבים הגיע לדלת החדר
השכן ופתח אותה.
זה היה נורא. שניהם היו ערומים. אמה הייתה על המיטה, מכוסה
בסדין, עיניה קרועות לרווחה. ג'ף התפתל על הרצפה, פניו אדומים
ומעוותים מכאב, שתי ידיו אוחזות במפשעתו, אוחזות ב...
עופר נסוג בבהלה שני צעדים לאחור ועמד קפוא על מקומו. ג'ף
התקפל בינתיים לתנוחה העוברית, ופתח בסדרה שלמה של אנקות כאב
מיוסרות. אנשים החלו לצאת למסדרון, דיירים נוספים מנומנמים
שהצעקות העירו אותם. הם נכנסו לחדר, עוקפים את עופר שעמד בפתח
כנציב מלח חסר תועלת. אחת מהם, בחורה הולנדית, הושיטה יד לג'ף,
ניסתה לעזור לו, אך הגבר השבור סירב לתת למישהו לגעת בו, ורק
גנח גניחות מעוררות רחמים.
ובתוך כל ההמולה, עופר הביט באמה שישבה על המיטה, אוחזת בסדין
שכיסה אותה בשתי ידיים רועדות. היא חזרה ואמרה משפט אחד, שוב
ושוב, משפט שרק לפני רגעים ספורים צרחה אותו באקסטזה. "או מיי
גוד", היא מלמלה. "או מיי גוד"...
ואז הוא נזכר במשפט האחרון שהוא אמר. הוא כעס כל כך, איחל לג'ף
ש...
"או מייד גוד", מלמל עופר בפליאה. הוא זז מהפתח, ואפשר לדיירי
הקומות האחרות הסקרנים להיכנס לחדר ולחזות באיש השבור. חיוך
קלוש, סודי, עלה על פניו המהורהרות.
"או... מיי... גוד"...

חלק IV: כמו חולי סרטן במחלקה הסופנית, רק שמנים יותר.

הם פינו את ג'ף באלונקה מהסוג שמשמש להובלת הגופות אל הגנגס
לשריפה. ארבעה הודים הרימו מעלה את האלונקה (לא לפני שהתקבצו
סביב ג'ף הנאנק מכאב, צחקקו והצביעו במשך מספר דקות), ולבסוף
נשאו אותה בעצלתיים אל טנדר שחנה מתחת לגסט האוס ועל צדו צויר
צלב אדום . הטנדר נסע בדרך לא דרך עד לבית חולים כמעט מודרני
ששכן לא רחוק מוארנאסי, ושם ג'ף נבדק על ידי רופא הודי מבוגר
ורציני למראה, שלמד רפואה בפירנצה ודיבר אנגלית רהוטה במבטא
איטלקי מתנגן. ג'ף נבדק, אושפז, נחבש, סומם יתר על המידה, עבר
שלא בידיעתו ניתוח לא חוקי שבו הרופא הוציא את כלייתו הימנית
ומכר אותה באלפי דולרים, נדקר במחטים ארוכות וחדות, שהה בבית
החולים חודש וחצי ולבסוף אף הצליח להידבק בזן נדיר של שפעת
אקזוטית שעתיד היה למרר את חייו בשנים הבאות.
את עופר הטרידו נושאים חשובים הרבה יותר. הוא לא הצליח לחזור
ולהירדם שוב באותו לילה, ונשאר לנחם את אמה המתייפחת עד אור
הבוקר. בין יפחה ליבבה הוא לא הצליח להפסיק ולחשוב על מה שאירע
- לנגד עיניו ממש (או ליתר דיוק, לנגד עיניה של אמה), התגשם
המשפט שאותו הוא סינן בזעם כה רב כלפי ג'ף רק דקות אחדות לפני
כן.
מה פירוש הדבר?
הבוקר הגיע, והוא השאיר את אמה אשר שקעה בשינה תשושה בחדרה,
ויצא אל העיר, לכיוון הגנגס, ולכיוון הגאטות. הוא הרגיש מוזר,
מנותק מכל ההמולה ההודית האופיינית סביבו. הוא התיישב ארצה לצד
קבוצה של מטיילים שביצעה תרגילי יוגה שגבלו באקרובטיקה גמישה
במיוחד, ובהה בעשן המתאבך למעלה מאנשים שרק אתמול או שלשום חיו
ונשמו, והיום הם הפכו לזיהום אוויר.
מה יכולה להיות המשמעות של מה שקרה אתמול בלילה? עופר מעולם לא
האמין בתורות האנרגיות הרוחניות למיניהן: קריסטלים, הילינג או
כל שטות אחרת. בישראל הוא נהג לזלזל  במיסטיקנים למיניהם,
הנומרולוגים, הפותחים בקלפי הטארוט ושכמותם, ועבורו לא היה
הבדל ממשי בין קריאה במשקעים שנשארים בכוס הקפה לבין פענוח
הכתמים הנשארים על קירות האסלה לאחר שהות ארוכה ומרגיעה בבית
השימוש.
אך זו הייתה תפיסה שהתאימה לישראל, ואילו כאן בהודו, הדברים
היו שונים. אפילו ציניקן אטום רגשית כמוהו לא יכול היה להכחיש
את אווירת הרוחניות, המיסטית כמעט, שאפפה את הודו ואת וארנאסי
בכלל, שבה קורסי רייקי היו נפוצים כמו בתי קפה מלוקקים בצפון
תל אביב. שאלה אחת חזרה וניקרה במוחו ללא רחם:
הייתכן שיש אמת בבולשיט? האם כללי המשחק שונים כאן, בהודו,
מאשר בישראל החומרנית, החמה והעצבנית כל כך?
הוא נשאר כך במשך כל היום, ישוב בישיבה מזרחית אל מול תמרות
העשן, ורק לאחר שהשמש שקעה הוא חזר אל הגסט האוס, אכל ארוחה
קלה ועלה למעלה. המחשבות עדיין המשיכו להציק לו, ורק מאוחר
בלילה, בעודו שוכב על הגב ומביט בתקרה, ראשה של אמה מונח על
חזהו וידו הימנית מלטפת בהיסח הדעת את ישבנה הערום, עלתה בו
התשובה.
כל כך פשוט!  הוא הרי הגיע לוארנאסי מסיבה מסוימת מאוד, האשראם
המסתורי שעליו הוא שמע עוד בארץ. אותו מנזר שצפן בחובו את
חוכמת ומשמעות החיים. כן, אם הם כל כך חכמים ונבונים, הם
בוודאי ידעו להסביר את התקרית של אתמול בלילה. זה יהיה קטן
עליהם. עופר התפלא כיצד הוא לא חשב על זה קודם, החמיא לעצמו על
הרעיון המבריק ונרדם בתחושה של שביעות רצון עמוקה.
הלילה חלף ללא תקלות, והוא התעורר עם הנץ החמה, חדור בתחושה של
יעוד. הוא הסיט ממנו בעדינות את אמה שנחרה קלות, התלבש
בזריזות, ארז את חפציו ופינה את חדרו בגסט האוס. עשר דקות לאחר
מכן הוא כבר היה בדרך, אל הגבעות מצפון מערב לוארנאסי. הוא
התעלם מהמוני המטיילים הנלהבים שנהרו אל המקדש הבודהיסטי
שבצפון העיר, ועד מהרה מצא את עצמו לבד, מתרחק ממרכז העיר
ההומה.
התיאור שנתנה לו זוהר, עוד בישראל, היה מדויק למדי ועופר לא
התקשה למצוא את הנתיב המתפתל בין הגבעות שהוביל אותו אל כפר
קטן ונידח ששכן צפון מערבה משם, ושאליו הוא הגיע בצהריים.
המקומיים ניסו למכור לעופר פרחים, ג'אראס ואוכל בשיווקם
האגרסיבי הרגיל. עופר התעניין רק בפריט האחרון, ולאחר ארוחת
צהריים של לחם צ'אפטי ובשר תרנגולת קר הוא המשיך בדרכו. שעתיים
לאחר מכן הוא הגיע.
המנזר היה מתחם של מבני אבן בצבעי חום ואפור על צוק גבוה, נטוש
למראה, מוקף בעצים ירוקים צפופים. שביל נחש בהיר התפתל מטה
מהאשראם אל כפר קטן למרגלות הצוק. עופר בילה ארבעים דקות מחייו
בטיפוס במעלה שביל הנחש התלול עד שהגיע לפסגה, מצחו רטוב
מזיעה, עפר ואבק על בגדיו, נושף ומתנשף בקולניות. הוא צעד את
הצעד האחרון - ונעצר על מקומו.
בחצר הקדמית הגדולה ישבו עשרות נזירים על הקרקע, רגליהם
מקופלות תחתיהם, עיניהם עצומות. צעירים וזקנים, הם לבשו תלבושת
אחידה של גלימות כתומות דהויות. כולם היו קרחים לגמרי, ונראו
לעופר כמו חולי סרטן במחלקה הסופנית, רק שמנים יותר. ברגע
שעופר הגיע הם הפנו כולם את מבטם אליו, ועופר מצא את עצמו מביט
בעשרות זוגות עיניים שלוות.
עופר חייך את החיוך המקסים ביותר שלו, ונופף בידו. "הלו", הוא
אמר באנגלית.
איש לא דיבר. איש לא זז.
עופר נופף שוב בידו, חיוכו הופך לעווית קבועה, לחייו מתחילות
לכאוב. "ובכן", הוא מלמל לעצמו. "מה עכשיו"?

חלק V: "זהירות עם כל הציניות הזו, זו קארמה רעה".

"ועכשיו תנשום".
עופר שאף אוויר והוציא אותו ביבבה שורקנית, אך זה לא עזר. הוא
שכב על צידו, רגלו הימנית הייתה מקופלת על ירכו השמאלית, ידיו
היו שלוחות אחורה והחוצה, פניו היו אדומות, וכל שריריו, גם אלה
שלא ידע על קיומם, שלחו אותות מצוקה בהולים למוחו. עופר ידע
כאב.
"לנשום, לנשום. הכי חשוב זה לנשום", המשיך ואמר המדריך: נזיר
גבוה, קירח כמובן, שישב בסמוך לעופר ונתן הוראות לכלל הנזירים
בחדר האבן הגדול. כולם התקפלו ללא תלונות, כאילו לא היו להם
עצמות בגוף כלל, ורק עופר נאנח, גנח וקילל בתוך ליבו את
המדריך, האשראם, את הנזירים שכנראה היו עשויים מגומי, את כל
ההודים (ההינדים והבודהיסטים) ובמיוחד את זוהר שבהמלצתה הוא
הגיע עד הלום. הארה? תובנות חדשות שישפרו את חייך? יוק. למרות
שקשה היה להבדיל בין הימים בקצב החיים הרגוע של האשראם, עופר
העריך שעברו עליו כבר שבועיים. שבועיים של קימה מוקדמת בבוקר
עם עלות החמה, ארוחת בוקר של ירקות מבושלים, יוגה קטלנית שהפכה
את שריריו לדייסה, נזיד עדשים ואורז לארוחת צהריים, ואז שיעורי
מדיטציה שבמהלכם ישבו כולם בפסלים דוממים בתנוחת הלוטוס והביטו
פנימה, אל האני הפנימי שלהם, מתרגלים מחשבות חיוביות. בערב היו
שיעורים, שבהם דיברו על אמונה, כוחה של ההתבוננות העצמית,
רתימת מחשבות חיוביות ועוד נושאים שגרמו לעופר לאבד עניין
במהירות. הוא ניסה, הוא באמת ניסה, אך הוא פשוט לא הצליח
"להתחבר" ו"לזרום". הספקנות, שנחלשה מאז אותו אירוע בוארנאסי,
שוב הרימה את ראשה הציני.
"המדיטציה היא הדרך לסלק את כל המחשבות השליליות מהנפש שלך",
סחה לעופר מולי, סטודנטית שמנה לפסיכולוגיה מארה"ב ששהתה
באשראם כבר חודשיים במהלך טיול עליית מדרגה רוחנית שערכה. עופר
הישראלי, זוג גרמנים בשם הנס וג'וזף שהתבודדו עם עצמם ומולי
האמריקאית היו המערבים היחידים באשראם שקיבל אורחים בסבר פנים
יפות (בתמורה לתרומה קטנה בסוף שהותם כמקובל בהודו), ומולי
ששמעה רבות על ישראלים נהגה ליזום שיחות עם עופר בכל הזדמנות
ולהוות מטרד מעיק.
"ואז מה"? שאל עופר בנימה קנטרנית. השניים ישבו בחצר הקדמית
הגדולה, בדיוק לאחר היוגה של הבוקר. "סילקתי את כל האנרגיות
השליליות. מה עכשיו? לאן אני נוסע מכאן"?
"אתה עולה על נתיב הדארמה שלך", הסבירה לו מולי בקול חולמני.
"המטרה שלך בחיים, המסלול שלך. אם אתה הולך לפי הדארמה שלך,
הקארמה שלך"...
"קארמה"?
"כן, קארמה. אתה לא יודע מה זה קארמה"?
אה כן, קארמה. עופר נתקל במושג הזה בפעם הראשונה במטוס להודו,
בשיחה בין שני רוחניים שישבו במושבים לידו ודיברו על הקארמה
הרעה שיש בהריגת עכבישים. קארמה הייתה המטבע הרוחני של היקום
שנצבר בחשבון העו"ש הענקי של הכוחות הקוסמיים או משהו שטותי
בסגנון. על מעשים רעים היית צובר קארמה רעה, שהייתה רודפת אותך
ודופקת לך את החיים בכל מיני נקודות קריטיות או גורמת לך
להיוולד בגלגול הבא כחיפושית זבל. על עזרה לזקנות לחצות את
הכביש היית צובר קארמה טובה - שהייתה מקדמת אותך בטבלת גלגולי
הנשמות עד לגאולה.
עופר לא אהב את התיאוריה הזו. מלבד פשטותה הילדותית, אם
התיאוריה הזו אכן הייתה נכונה, עופר היה בצרות. לפי חישובי
הקארמה שלו הוא היה באוברדראפט רציני למדי בחשבון הבנק של
האנרגיות הקוסמיות והיה צפוי לו מאורע מחריד מאוד בעתידו -
משהו בסדר גודל של סופת שלגים או מין מחלה אקזוטית שתצמיח לו
פטריית ענק מתחת לבית השחי.
"כן, אני יודע מה זה קארמה", השיב עופר. "אבל אני לא... אני
פשוט לא מצליח לסלק את האנרגיות השליליות האלה. לא משנה כמה
אני נרגע, ומסתכל פנימה, וחושב מחשבות חיוביות, תמיד עולה בי
הרצון"...
"כן"? מולי חקרה.
"להזיק למישהו", עופר סיים את המשפט והבזיק לעברה חיוך שהיה
מרושע באמת.
מולי נרתעה מעט אחורה, ולרגע הייתה בהלה בעיניה. אז היא נרגעה,
והניחה יד עבת אצבעות על כתפו של עופר. "אולי אתה לא מנסה חזק
מספיק. אתה צריך להירגע, לזרום עם האנרגיות החיוביות של המקום
הזה. לינהאיור מגיע מחר, ואולי"...
"מי"?
מולי פערה את עיניה הכחולות. "לינהאיור! המורה הרוחני הגדול
מכולם! הוא הקים את האשראם הזה! אתה לא מקשיב בשיעורים"?
"לא, אני נרדם בישיבה בזמן השיעורים. אז הגורו הזה מגיע מחר?
באמת? טוב, יש לי כמה שאלות לשאול אותו".
מולי גיחכה. "אני לא יודעת אם הוא ייתן לך זמן לשאלות. הוא אדם
מואר מאוד, ועסוק מאוד. אתה לא יכול לגשת אליו ולשאול אותו מה
שאתה רוצה"... והיא החלה לצחוק.
"זהירות עם כל הציניות הזו", עופר אמר לה בשקט. "זה קארמה רעה,
את יודעת".
"אוי! אתה צודק! אתה צודק! אני מצטערת, אני לא התכוונתי להעליב
אותך"...
"מאוחר מדיי",  אמר לה עופר בעלבון מעושה. "ואני לא חושב שאת
באמת מצטערת". הוא קם והלך, משאיר אותה לחשוב על הנזקים שהרגע
נגרמו לקארמה שלה.
ביום שלמחרת, לאחר ארוחת הצהריים, הם ישבו כולם באולם העץ
הרגיל בתנוחת הלוטוס והתבוננו פנימה כשבחוץ נשמעו צעקות
וקריאות נרגשות. עופר קם במהירות על רגליו והביט בקבוצת נזירים
צפופה נכנסת לאולם, גוש נע ורוטט של גלימות כתומות ועור שחום,
צוהל ומזמר מזמורים משונים. שני הגרמנים צפו במחזה באדישות
ממקומם בפינה, בעוד שמולי הצטרפה לשאר הנזירים שהסתערו על
הקבוצה בקריאות גיל ושמחה. "לינהאיור! לינהאיור"! היא צהלה
בקול גבוה כמו כלבת פודל על אקסטזי.
עופר נעמד על קצות אצבעותיו, נע ימינה ושמאלה אך לא הצליח
לראות את האיש שגרם לכל ההמולה, את לינהאיור הדגול שגרם לכזו
הערצה. גוש הנזירים התקדם לכיוון מרכז האולם, ואז נחצה לשניים
ועופר מצא את עצמו פנים אל פנים מול מי שעמד במרכז.
הוא היה הודי שדוף, ראשו הכהה חסר שערות לגמרי, פניו חרושות
קמטים. אך עיניו, עיניו היו כחולות ועמוקות, כמו שתי בריכות
קפואות ועופר בהה בהן, מרותק. הייתה בהן עוצמה, כוח מהפנט
ועופר מצא את עצמו עומד על מקומו ללא יכולת לזוז, לעשות דבר
פרט ללהתבונן בעיניים האלה.
אחד הנזירים עבר ביניהם וקשר העין נותק. הקסם פג. לינהאיור חלף
על פניו, מוקף בשאר הנזירים הרוקדים ומפזזים ועופר נותר עומד
בצד, חש... זנוח? בודד? לא; כועס, כועס על קשר העין שנותק בכזו
חוסר התחשבות. כועס ואולי אפילו קצת מתוסכל.
הפמליה המשיכה הלאה, ואפילו ג'וזף והנס, שני הגרמנים האדישים
קמו והחלו להתקרב. מולי כרכרה סביב מעגל הנזירים העוטף, קופצת
באוויר, מנסה להגיע אל המורה הרוחני שבפנים. "לינהאיור! כאן!
לינהאיור! כאן! תסתכל עליי! עליי! כאן!" היא קרקרה וקולה נישא
גבוה מעל מזמורי הנזירים.
"אוי, תסתמי כבר את הפה, פרה מטומטמת", סינן עופר בארסיות
לעצמו, וברגע שהמילים יצאו מפיו הוא חש טוב יותר, חש הקלה
מיידית, הוא...
הוא הרים את מבטו וראה את מולי. הסטודנטית האמריקאית השתתקה,
קולה נקטע. היא שאפה אוויר ונפנפה בידיה בבהלה, אך שום צליל לא
בקע החוצה. פיה נפתח ונסגר מספר פעמים ולבסוף עיניה התמלאו
בדמעות והיא רצה החוצה.
איש מקהל הנזירים שצבא על הגורו לא שם לב כלל להסתלקותה של
הפרה, אך מישהו אחד אכן הבחין במה שקרה, והוא נעץ בעופר המופתע
מבט ארוך ובוחן בעיניו הכחולות, חיוך קל שבקלים עולה על שפתיו.


חלק VI: "אנרגיות שליליות".

תתרכז, תתמקד, התבונן פנימה, תתעלם מהעולם שמסביבך, תנשום
עמוק, תנשוף עמוק, זה חשוב; תדמיין כיצד התודעה שלך נמוגה בתוך
הריק הגדול, מתכווצת באיטיות לתוך מטבע קטן או גולת ברזל או כל
דימוי אחר שתרצה; תתחבר לאנרגיות הפנימיות שלך, תמחק כל מחשבה
אחרת שמפריעה, תזרום יחד עם הנהר הגדול שמחבר את כולנו כבני
אדם (ואל תשכח לנשום כמובן); מחשבות חיוביות, מחשבות חיוביות,
תדמיין מפל של אור בהיר אשר שוטף ממך את הדאגות ואת הכאב...
ומה אם אני לא רוצה? ומה אם כל האנרגיות החיוביות הללו רק
מעייפות אותי, ומפריעות לי, מה אם כל דיבורי הרוחניות מרגיזים
אותי ומעלים בי רצון לשבור את מפרקתו של ההילר הקרוב ביותר? מה
קורה אז? מה, לא מגיע לי להיות רוחני? אין לי זכות לגדול
ולצמוח?
"תמשיך לנשום. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה", אמר לינהאיור.
הם ישבו זה מול זה בחדר קטן, רגליהם משוכלות, עיניהם עצומות,
ידיהם שמוטות הצידה. מאז ה"תקרית" עם מולי, ארבעה ימים לפני
כן, לינהאיור זימן את עופר כל יום בצהריים אל חדרו הפרטי
והצנוע והדריך אותו בתרגילי מדיטציה שנמשכו עד ארוחת הערב.
לינהאיור דיבר ועופר הקשיב וציית. הוא ניסה להירגע, לנקות את
ראשו עד אשר מחשבותיו "יצופו חופשיות על פני התודעה", כדברי
הגורו שישב במרחק ארבעים סנטימטרים ממנו. לפני חודש, או אולי
אפילו שבועיים, עופר היה מגחך ומביים התקף קצרת במהלך נשימות
המדיטציה. אך כעת, הוא ניסה. הוא היה חייב למצוא תשובה לכל
התקריות המוזרות הללו, והוא באמת ניסה.
אך בכל פעם שעופר הרגיש שהוא "זורם", כל פעם שהוא השתמש
בטכניקות הדמיון המודרך השונות עלה בו הרצון המרדני לשבור את
הכלים, קול קטן וקנטרני שסלד מכל האנרגיות החיוביות האלו, סלד
מ...
כל המסרים הללו של אהבה, שלום, רוגע. זה לא טבעי, לעזאזל, זה
לא מתאים לי כל הטוב המזויף הזה, כל זיוני השכל על החיבור
לעצמי והמסע הארוך אל ההארה המופלאה שממתינה בסוף. מה עם קנאה,
שנאה, תיעוב, שמחה לאיד; הרגשות הכי בסיסיים שמגדירים אותי ואת
כולם, למה לקבור אותם ולמה...
"תתמקד בהם. תתמקד בהם"! אמר לינהאיור פתאום. "תתמקד ברגשות
השליליים שלך"!
מה??? עופר כמעט ואיבד את ריכוזו, כמעט ופקח את עיניו כששמע
את הוראת הגורו, מנוגדת לכל מה ששמע עד עכשיו מהנזירים, לכל מה
שאנשי הרוחניות בהודו הטיפו כל הזמן.
"חבק אותם"! פקד לינהאיור בתקיפות. "אל תתנגד, פשוט חבק
אותם"!
אך עופר כבר לא שמע אותו. הוא התמקד, והכל נעלם: הכאב בירכיו,
הזבוב הטורדני שזמזם מעל לראשו, קולו היבש של לינהאיור, אפילו
שגרת הנשימות. הכל נבלע בתוך אשד שחור שוצף של רגשות עזים
שפרצו פתאום, של כעס, מרירות, חמדנות, קטנוניות שזרם בעיני
רוחו, הולך וגדל, מטביע את כל מחשבותיו, מטביע כל דימוי אפשרי
שניסה לזמן, את אישיותו, את ישותו, אוקיינוס גדול ואפל של
תחושות רעות.
אבל איכשהוא, בצורה מיידית, אינטואיטיבית, עופר חש בנוח ונתן
לגלים לעבור את גובה ראשו. הוא שקע עמוק בתוך שלל האנרגיות
השליליות שבעיני רוחו, סופג אותן, ניזון מהן, עד שתודעתו
התמלאה לגמרי, עד שכמעט ונפרץ הסכר, והוא...
עופר פקח את עיניו, וגילה כי הוא מתנשם בכבדות. רגליו היו
שרועות קדימה, רועדות, וכפות ידיו עיקצצו. "מה זה היה? מה
לעזאזל זה היה"? הוא שאל את ההודי השדוף שישב מולו וצפה בו
בעיון.
לינהאיור רק נעץ בו מבט כחול בוחן. "אנרגיות שליליות", הוא אמר
בשקט.
"מה? לא! שטויות"! עופר הטיח בו. אך ברגע שלינהאיור אמר את צמד
המילים עופר ידע שהן היו נכונות. אלה היו אנרגיות שליליות, מה
שראה, סכומם של כעסים מצטברים, מרירות מודחקת של אנשים מסביבו,
אנשים מחוץ לחדר. והוא לא הרגיש רע כלל. הוא הרגיש כמעט...
שלם.
עופר נשכב על הרצפה והתהפך על הגב. ידיו רעדו. "וואו"... הוא
מלמל.
לינהאיור ניגש והניח יד מרגיעה וחמימה על כתפו. "אתה צריך
ללמוד איך לשלוט בזה, כמובן. זה מעייף, כן, אבל אתה תלמד לשלוט
בזה דרך הנשימות"...
עופר התגלגל הצידה והתיישב. "לשלוט בזה? מה..  מה אני אמור
לעשות עם כל האנרגיות השליליות האלו"?
לינהאיור חייך את חיוכו הקטן. "אבל הרי אתה יודע", הוא אמר
בשקט.
ולתדהמתו הרבה, עופר גילה שהוא אכן יודע, וזה כל כך ברור וכל
כך פשוט. כל אנשי הריפוי הרוחני, שעוסקים במעבר של אנרגיות
חיוביות בין גופים, מרפאים במגע, מובילים אנשים אל ההארה - הרי
חייבת להיות להם אנטיתזה, מישהו שאינו מנסה תמיד להיות טוב
ונעים ונפלא וצודק. אם להשתמש במונחים רוחניים, חייב להיות
איזון בין אור השמש לחשכת הלילה. היי, מישהו חייב לעצור את
הטרנד הבריא והרוחני הזה.
הם ישבו שם בשתיקה רגעים ארוכים. עופר הביט בידו המעקצצת,
וניסה שוב לחוש באנרגיות השליליות שזרמו דרכו. זו הייתה חווייה
מפחידה, כן, אך עם זאת נעימה במובן מסוים. הוא חש בטוח בעצמו,
רגוע כמו שלא היה מעולם.
עופר הרים את ראשו ומצא את לינהאיור מביט בו. "למה עכשיו"? הוא
שאל בקול מפוכח. "למה כאן? למה בהודו"?
לינהאיור לא ענה, רק המשיך להביט בו. ולאחר מספר דקות עופר
הבין בעצמו. זה לא התחיל בהודו, לא. זה התחיל עוד בתיכון,
כשגרם למורים לאבד את קור רוחם ולהראות מטופשים ללא מאמץ כלל.
זה המשיך בצבא, כאשר הוא שלח עשרות אם לא מאות חיילים לעינוי
בירוקרטי מרגיז במשך כל שירותו וזאת מבלי שאף אחד מהממונים
עליו הבין מה הוא עושה. בווארנאסי הוא פרק את כעסו על ג'ף
האומלל, וכאן במנזר הוא השתיק את מולי לאחר שרגשות שליליים עלו
וצפו בנפשו. לא, הוא השתמש ו"תיווך" באנרגיות שליליות עוד
בישראל, עוד כשהיה נער בביה"ס. רק כאן בהודו, מולדת הטרנדים
הרוחניים, הוא הרשה לעצמו להוריד את מסכת הספקנות. רק כשהחל
לשאול שאלות, הגיעו התשובות, והן תמיד היו שם, בתוכו.
ומה עכשיו? מה הלאה? דיבר אותו קול מרגיז בראשו שתמיד שאל את
השאלות הקשות.
"ועכשיו", אמר לינהאיור, עונה לשאלה האילמת על פניו של עופר,
"ועכשיו אתה תצא לדרכך. זהו רק תחילת המסע שלך, יש עוד דברים
רבים לגלות. עליך ללמוד כיצד לאזן את האנרגיות שמסביבך, להגיע
לשלמות עם"...
עופר הקשיב למורה הרוחני שדיבר שעה ארוכה, שבסיומה השאיר אותו
לינהאיור לבד בחדר עם מחשבותיו. צלצול הפעמון לארוחת הערב
נשמע, ועופר עדיין ישב והרהר.  הלילה ירד, והוא עדיין היה שקוע
במחשבות. חייו השתנו מנקודה זו ואילך. הוא התקדם קדימה, עלה
למדרגה רוחנית גבוהה יותר, וכעת הוא הכיר את הדארמה שלו, את
ייעודו בחיים. מטאפורת הקארמה כחשבון בנק שהוא העלה במחשבתו
קודם הייתה מדויקת להפליא. לאנשים רבים הייתה קארמה רעה, משיכת
יתר בחשבון הקוסמי - ותפקידו של עופר היה לשמש כהוצאה לפועל.
זמנו כאן במנזר תם - היה עליו להמשיך הלאה, לחפש מקום שבו יהיו
אנרגיות שליליות בכל קרן רחוב, ואנשים עם קארמה רעה בכל פינה.
עופר חייך לפתע. הוא הרי הכיר מקום כזה בדיוק...

חלק VII: "זהו עולם קר ואכזר, ואנחנו בודדים לגמרי".

על השיבה מהודו לארץ אפשר לכתוב רבות, אולי אפילו ספר שלם.
לחזרה ממולדת השאנטי שאנטי המתנהלת בעצלתיים אל עולם כה נחות
רוחנית, מיוזע, קדחתני ועמוס משברים לאומיים תכופים המגובים
בכותרות עיתון זועקות ומלחיצות - לכל זה היו  השפעות רחבות
היקף על החוזרים האומללים, מרכישה מיידית, עוד בנמל התעופה, של
כרטיס חזרה ועד לדיכאון עמוק ומתמשך.
מכל הישראלים השבים עופר בלט בקלילותו היחסית. בניגוד להבעות
ההמומות של שאר יורדי המטוס על פניו התנוסס חיוך קטן ורגוע
(שעורר מעט את חשדה של האישה הנחמדה בביקורת הדרכונים וגרמה
לכך שבודקים בטחוניים יהפכו את מזוודתו בחיפוש אחר חומרים בלתי
חוקיים),ואפילו גל החום הלח של תל אביב שהיכה בו ביציאה
מהטרמינל לא הצליח לדכא את רוחו. הוא צעד עם מזוודותיו היישר
אל האיחוד המשפחתי הצפוי, ולאחר כל החיבוקים והנשיקות
המתחייבים יצא עופר עם הוריו אל העולם מחוץ לנתב"ג ואל המציאות
הישראלית. בדרכם אל בית הוריו של עופר בחיפה, בעוד הם עומדים
בפקק אימתני ונהגים חצופים עוקפים אותם בשוליים מימין (והגדיל
לעשות נהג צעיר של מיצובישי כסופה אשר צפר לעומתם בזלזול),
החליפו אביו ואימו של עופר מבטים מודאגים. הם הבחינו בחיוכו
המסתורי של בנם, ובראשם צצו מילים כמו 'כת', 'פטריות הזיה'
וסיפורי זוועה על הבנים הרכים שעברו שטיפות מוח זדוניות
במנזרים אפלים בהודו הרחוקה.
"נו, אז ביקרת באחד מהמקומות האלה, ה"... החל אבא את החקירה
הרגישה.
"אשראמים", השלים עופר בנועם.
"כן, אשראם", אבא אמר, פניו הופכים קודרים יותר ויותר.
"האמת היא שכן, הייתי באחד מהאשראמים האלה", עופר ענה. "שהיתי
שם בערך שלושה שבועות. מקום נחמד מאוד, הרבה מדיטציה,
יוגה"...
דיבורו הרגוע של עופר נקטע אך לשניה כשמכוניתם חלפה על פני
מיצובישי כסופה שחנתה בצד הכביש, ארבעת גלגליה מפונצ'רים, הנהג
עומד לצידה כשידיו מונחות על ראשו באי אמון. חיוכו התרחב
במילימטר, והוא המשיך:
"... אבל כל הרוחניות הזו לא בשבילי. זה הכל הרי שטויות", הוא
אמר והטעים את המילה שטויות לקול אנחת הרווחה המשותפת של
הוריו. "אבל בכל זאת, זה נתן לי פרספקטיבה טובה על החיים.
חשבתי שאולי כדאי שאני אתחיל ללמוד באוניברסיטה", הוא סיים
במחווה רטורית נדיבה, אשר הפכה את הוריו מאושרים ופיזרה את
עננת הדאגה שבמכונית.
"אוניברסיטה? זה מה שאתה באמת רוצה לעשות"? שאל אותו אורי
יומיים אחר כך. הם ישבו במרפסת דירתו השכורה של עופר, כל אחד
אוחז בידו בקבוק של בירה צוננת ושניהם חולקים פיית נרגילה מעלה
עשן. ראובן, שותפו המציק לדירה של עופר, לא היה נוכח. הוא שבר
את האגן ושתי ידיים כאשר החליק במדרגות באותו בוקר, וכעת לעופר
הייתה דירה שלמה לרשותו לפחות לחודש הקרוב.
"מה רע באוניברסיטה"? שאל עופר בהיסח הדעת. הוא הביט מטה, אל
הרחוב, היכן שזוג צעיר היה נתון באמצע מריבה פומבית.
"לא, שום דבר",ענה אורי וגירד מאחורי אוזניה של ביץ' שנצמדה
אליו. באופן מוזר, מאז שהחזרה מהודו, כלבת הפינצ'ר הננסי נרתעה
מעופר ולא הסכימה להתקרב אליו כלל. לא שזה הפריע לו. "לימודים
זה יקר. מאיפה הכסף"?
"אני בונה על הירושה של  הדוד העשיר והקמצן של אבא שלי".
"אה כן,  סיפרת לי עליו", אורי אמר. "אבל אתה אומר לי שהזקן
הרשע גוסס כבר שנים. מה השתנה עכשיו"?
"עכשיו? כלום", עופר השעין את ראשו אחורה ועצם את עיניו. "פשוט
יש לי הרגשה שזה ישתנה בקרוב. אבל למה זה מפריע לך? מה כל כך
רע בלימודים"?
"לא, באמת,שום דבר". אורי שתק לרגע ואז המשיך. "פשוט חשבתי
שתהיה לך תובנה טיפה יותר מעמיקה. הרי היית בהודו, במנזר ההוא,
ועם זה חזרת? זו התובנה לגבי משמעות  החיים, להיות סטודנט"?
עופר נטל את פיית הנרגילה ושאף, פולט מייד סילון ארוך של עשן
בריח של טבק תפוחים. הוא לא סיפר לאיש, אף לא לחברו הטוב
ביותר, על מה שבאמת התרחש בהודו, על לינהאיור והקארמה
והאנרגיות השליליות. הוא הרי לא יאמין לי, חשב עופר. הוא יחשוב
שבאמת הצטרפתי לכת ועברתי 'הארה'. הוא יספר להורים שלי, ומשם
כבר הדרך קצרה לאנשים הנחמדים עםהחלוקים הלבנים שיבואו לקחת
אותי.
או אולי הוא כן יאמין לי - מה שכמובן יהיה הרבה יותר גרוע.
המחזה של המון חמוש בלפידים וקלשונים רודף אחריו עלה בראשו של
עופר והוא נרעד. הם יצודו אותי ויהרגו אותי כמו חיה. בצדק
גמור, אגב.
"אני אספר לך מה למדתי", אמר עופר לבסוף. "למדתי שמשמעות החיים
לא נמצאת בהודו,ידידי. אין שום תובנות מעמיקות, שום תוכנית
קוסמית גדולה או יד מכוונת. זהו עולם אכזר וקר, ואנחנו בודדים
לגמרי".
אורי הנהן באיטיות. "המממ. אז הכל כרגיל".
"כן", עופר אישר. "הכל כרגיל. שום דבר חדש". הוא רוקן את הבירה
שלו בלגימה אחת אחרונה, וזרק את הבקבוק מהמרפסת אל הרחוב
שמתחת. עופר לא ראה היכן בקבוק הזכוכית התנפץ לבסוף, אך
איכשהוא הוא היה בטוח, במאה אחוז, שזה יהיה על קודקודו של
מישהו שמגיע לו.