הוא עלה על הרכבת התחתית בתחנה הקבועה שלו, אזור שכוח בדרום
לונדון,.הוא התיישב על אחד הספסלים ובהה בדלתות הנפתחות
והנסגרות.

כבר חמישה חודשים שהוא פה, חמישה חודשים שהוא מנסה להבין איך
הוא משתלב בעיר האפורה הזו, מה גרם לו לבוא לפה לעזאזל? למה לא
נסע לגרמניה נגיד? או לרומא, פריז, אולי בכלל היה צריך לנסוע
כמו ירון אחיו להודו לטייל, הכסף שחסך במשך שמונה חודשים בארץ
התפזר פה תוך חודשיים, ומאז הוא מזיע במטבח המזדיין בדיינר
מטונף, שוטף כלים מהבוקר עד הלילה וחוטף צעקות מהבוס שלו
באנגלית קוקנית שהוא בקושי מבין. וכל זה בשביל לחזור לדירה
קטנה ומעופשת בתקווה שהשותף הסקוטי שלו כבר יצא לעבוד, ולא
מרוח בטעות על הספה בסלון, מסטול אחרי בקבוק וויסקי וכמה
ג'וינטים, ושכח שיש לו בכלל עבודה, מה שלרוב קרה.
כן, זה מה שהוא היה צריך לעשות. לנסוע למזרח, עם הכסף שהיה לו
היה יכול לחיות שם טוב, הרבה זמן. היה עובר מבחורה לבחורה,
רוקד כל היום וכל הלילה בחופים הלבנים של תאילנד. טירוף, פשוט
טירוף. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. הוא פה, בלי כסף, בלי מטרה.
לחזור הביתה הוא לא יחזור, אין מצב שהוא ייתן להורים שלו את
הסיפוק הזה. רק לחשוב על אבא שלו בא לשדה ואומר לו, תוך כדי
תפיחת ניחומים בכתף, "אתה רואה שי, אמרתי לך שלא תחזיק שם מעמד
יותר מדי זמן, לא יעזור לך, אתה פשוט לא טיפוס שיודע להסתדר".
לא יודע להסתדר... הוא ישן בהייד פארק, יאסוף זבל, וידבר עם
חתולי רחוב לפני שהוא יחזור הביתה.

הרכבת עצרה בחריקה באחת התחנות, הוא לא שם לב לבחורה שעלתה
והתיישבה מולו, גם היא כמוהו לא מרימה את העיניים, לא מזיזה את
המבט מהדלתות.

היא לא הגיעה לכאן במקרה, היא באה ללונדון אחרי הגבר שהיא
אהבה, הוא עזב כי הוא רצה ללמוד. "מוזיקה", הוא אמר, "לא
לומדים בספרד, לומדים בלונדון". ואז ככה בלי התראה הוא עזב את
ברצלונה ונסע. היא נשארה שם, קמה כל בוקר כרגיל למלצר באותו
בית קפה שמוכר לתיירים נישנושים קלים במחירים מופקעים. חוזרת
הביתה בערב, רואה קצת טלויזיה, הולכת לישון, ומתעוררת מתנשפת
באמצע הלילה כשהיא בקושי מסוגלת לנשום מרוב געגוע. אז היא קמה
ונסעה. קנתה כרטיס, עלתה על מטוס ונחתה בשדה התעופה של הית'רו
באחת בלילה לבדה. כשהגיעה לדירה שלו הוא לא היה שם, היא
התיישבה על המדרגות וחיכתה לו במשך שעתיים. כשהוא לבסוף הגיע
הוא לא היה לבד, ומאז היא לבד. מסיבה שלא ברורה גם לה היא לא
הייתה מסוגלת לחזור, היא העדיפה להישאר בעיר הקרה הזו בלי אף
אחד מלחזור לשמש של ברצלונה, ולכל הזיכרונות שמחכים לתקוף אותה
בכל פינה. אני שונאת את לונדון, היא חשבה לעצמה, את האנשים
האנטיפתים, את מזג האוויר, את הדרך בה מצטופפים בברים מטונפים
רק כדי לא לחזור הביתה. אבל הכי היא שנאה את העובדה שאין ים.

אישה זקנה החלה לצעוק על ילד קטן שקפץ ממושב למושב,
"sit down u lil' shit ", היא צרחה, והוא הרים את המבט בבוז
גלוי וחזר לבהות בדלתות.

ביום חמישי הוא מקבל משכורת, לוקח אותה ועף מפה, הוא חשב, ככה
על עיוור, בלי יותר מידי תכנונים. אם הוא נשאר פה עוד חודש הוא
מתאבד, חותך ת'ורידים, נשבע!
אני אטוס לירון בקופנגן, הוא החליט, מקסימום נחיה מהיד לפה עד
שנסתדר. שטויות, זה עדיף על המוות הקליני שהוא נמצא בו עכשיו.
מחר הוא יכתוב לו מייל, מה קרה? אח שלו, בטוח הוא יהיה מבסוט.
פתאום הוא נזכר בה. רק שהוא לא יפגוש אותה שם, זה מה שחסר לו -
שתראה אותו ככה כמו שהוא נראה עכשיו ועוד תקוע בלי כסף. "אין
לך מטרות בחיים" היא אמרה לו כשהודיעה לו שהיא עוזבת אותו
ונוסעת, "אני לא יכולה לחיות עם בחור שקם בבוקר, ורק חושב איך
הוא חוזר בערב לדירה שלו בדרום תל אביב, ומעשן את עצמו למוות.
אתה לא רוצה לעשות משהו עם עצמך? אפילו אחיך נסע לטייל, אבל
אתה - כלום. כלום לא מעניין אותך, אפס". ועכשיו היא שם, בטח
מזדיינת עם איזה יוצא סיירת שחוזר באוקטובר לעשות תואר במינהל
עסקים וכלכלה. גם לו יש שאיפות, הוא חשב, בטח שיש לו: הוא רוצה
לחיות טוב, לעשות כסף בלי הרבה מאמץ. זו מטרה - זו אחלה מטרה!
הוא חייך לעצמו בפעם ראשונה מזה חמישה חודשים.

קבצן ניגש אל הנוסעים ברכבת, עבר ביניהם מתחנן לנדבה. היא בטח
הייתה נותנת לו אם הייתה שמה לב, אבל העיניים שלה, הן היו קצת
מטושטשות.

היא שנאה את עצמה על זה שהיא באה, איך יכולתי להיות כל כך
מטומטמת? הרי בחור שעוזב אותך בטח לא רוצה שתיסעי אחריו נכון?
היא נזכרה בבית שלה והוצפה געגוע למשפחתה, לחברים. "אל תסעי"
הם אמרו לה, אבל היא בשלה. כנראה שאהבה לא רק עיוורת אלא גם
חרשת וסתומה. היא קיללה בשקט בספרדית רהוטה שהיא לא דיברה כבר
חודשיים. ומה עכשיו אני עושה? עובדת בבר בלילות, בימים מסתובבת
שוב ושוב באותם אתרי התיירות, מעמידה פנים כאילו היא עדיין זרה
ולא חלק מריכוז הצעירים שבאים לונדון והולכים בה לאיבוד. שילך
להזדיין! היא חשבה לעצמה כשנזכרה איך ניסה לפייס אותה ולהכניס
אותה שוב למיטתו, איך העיפה לו סטירה והלכה משם כשהיא מקפידה
להשאיר את גבה מורם ובשום פנים ואופן לא לבכות לידו.
מבלי ממש לשים לב גם היא חייכה לעצמה.

הרכבת נעצרה בתחנה והוא קם לצאת, פתאום היא קראה לו, "סליחה"
אמרה באנגלית רהוטה במבטא שהוא לא ממש זיהה, "איפה אני יורדת
לקמדן מרקט?"
"עוד שתי תחנות" הוא ענה באנגלית הקלוקלת שלו, וירד מהרכבת.
דחף בלתי מוסבר תקף אותו והוא הסתובב חזרה וראה אותה מבעד
לדלתות הנסגרות, עיניה חייכו אליו חיוך של בדידות והוא החזיר
לה אותו החיוך חזרה ומסיבה לא ברורה המשיך לחייך, ולא עזב את
הרציף עד שהרכבת נעלמה מעיניו.


יוני 2003