'...ומה שמעניין, בתיאוריה עתיקה זו, הוא שככל שתתקרב למודל
יותר ויותר כך תמשיך לזהות את אותם מרכיבים. כך חשבו פעם, לפני
שאיחדו את שלוש התיאוריות.
אני רואה שלא ירדת לסוף דעתי. ברשותך ארחיב בנושא.
נניח והינך מביט בכדור צמר מרוחק. הוא נראה כנקודה קטנה וחסרת
ממדים.
נניח והחלטת, מכל סיבה שהיא, להתקרב לאותו כדור צמר. ככל
שתתקרב יותר, כן יתווספו לכדור ממדים. מנקודה חסרת ממדים יהפוך
כדור הצמר למעגל מטושטש ולאחר מכן לכדור בעל שלושה ממדים לפחות
וזאת במקרה והוא לא משתנה בזמן.
אתה כעת, אוחז בידך כדור בעל נפח, כדור בעל שלושה ממדים. זהו
כדור הצמר.
נניח והינך מתקרב אף יותר אל אותו כדור. כעת אתה מבחין בצמר
עצמו. אלו הם חוטים דו ממדים המרכיבים את הכדור. אתה כעת מגביר
את סקרנותך ושולף מכיס ניסתר זכוכית מגדלת. כעת החוטים נראים
כבעלי עובי ואכן כך הם. הם כבר לא חוטים דו ממדיים אלא בעלי
עובי משלהם ואף הם מורכבים מסיבים דקים.
נניח ומיצית את זכוכית המגדלת ואתה עובר למיקרוסקופ. כעת תבחין
כי אותם סיבים דקים, אינם אלא גופים תלת ממדיים הדומים עד מאוד
לאותם חוטים.
נניח והינך...' רעש נקישה חד הפסיק את שטף הדיבור.
"מעניין מדוע כיביתי את הרדיו. זו הרצאה כה מעניינת." חשב
לעצמו ברנארד, נטל בקבוק מים והחל משקה את העציצים.
ברנארד שוהם היה חקלאי מזדקן ולמרות שזה עשר שנים לא עסק
בחקלאות, פרט אולי בהשקאת עציצים, עדיין ניתן היה לקרוא לו
חקלאי. הוא היה חקלאי בדם ואפילו מראהו היה טיפוסי למדי. שיער
שיבה עיטר את ראשו, ידיו היו מוצקות וחזקות ועל כפות ידיו היו
צלקות ישנות ויבלות, דבר שהעיד על עבודת כפיים מרובה ומפרכת.
מתחת לחוטמו הונח שפם לבן שקצותיו נפרשו משני צידי פניו. ממש
דמות סבאית לכל דבר.
הוא היה סבא לשבעה נכדים. כל שבוע שני היה עוזב את ביתו ונוסע
אל העיר הגדולה. כל שבוע שני היה אחד הנכדים, מלווה בהוריו,
מבקר אותו. כך ביקר את נכדיו שאהב והם אותו חליפות. כך היה
תמיד עסוק ותמיד ציפה למאורעות השבוע הבא.
היה זה יום שלישי, 9:25 בבוקר. יום קיץ טיפוסי בכפר. אין צורך
לציין כי השמש חיממה את השטחים הנרחבים שהקיפו את הבית הכפרי.
אין צורך לציין כי מאות אלפי ציפורים, עופות, שרצים, חרקים
ושאר מרעישין-בישין-הולכי-על-ארבע התאמצו להשמיע את קולותיהם.
כאמור, היה עסוק אותו בוקר נפלא ברנארד שוהם במלאכת השקאת
עציציו. כל בוקר היה יוצא אל המרפסת, שואף לקרבו את ריח החופש
הכפרי, מביט במרחבים שהשתרעו אל האופק ומשקה את עציציו
המרובים. עשרות עציצים עיטרו את מרפסתו הפתוחה. על קיר המרפסת,
שהיה שייך לבית, היו תלויים עשרות כלי חקלאות ישנים.
רבע שעה לאחר שקם התפנה ברנארד שוהם לתחביבו החדש. הוא הניח את
הבקבוק הריק בפינת המרפסת, העיף מבט נוסף במרחבים והתיישב על
כיסא פשוט מעץ. הוא שקע במחשבות על עברו הרחוק, עת היה צעיר
ונאנח. פעם היה צעיר ובצעירותו נהג לעבד את הקרקע שמסביבו במו
ידיו. הוא נולד לתפקיד ואהב כל רגע שהיה במגע אם הקרקע. מאוחר
יותר, כשהשנים החלו מראות את סימני הזיקנה, פנה ברנארד שוהם
להרצאות ברחבי העולם. עיקר הרצאותיו סבבו סביב המומחיות שפיתח
בתחום הדישון.
"אין כמו חרא של פרות." נהג ברנארד לפתוח את הרצאותיו. הוא
חייך לעצמו עת נזכר בכמה מטיוליו המעניינים, "אלו היו ימים."
שב וחשב לעצמו. הוא העיף מבט בשולחן שמולו וחזר למציאות. על
השולחן היתה מונחת מכונת כתיבה ישנה. מכונת כתיבה מהסוג המשמיע
תקתוק רעשני עת נלחצה אות מסוימת.
מכונת הכתיבה היוותה חלק מתחביבו החדש. לאחר שגם להרצות לא
יכול היה שכן מחשבתו נהגה לעזוב אותו בתדירות ההולכת וגוברת.
כמה מהרצאותיו האחרונות היו כישלונות חרוצים. לא שהוא זכר משהו
עת דעתו עזבה את המציאות ונדדה אל מחוזות אחרים, אך הטעם של
עשרות אלפי זוגות עיניים המביטים בו בחמלה, עת חזר למציאות,
עוד נישאר חקוק בו.
'היה זה בוקר חורפי וסגרירי.' החל כותב ברנארד שוהם במכונת
הכתיבה ולהקת ציפורים שנחה על עץ סמוך נבהלה מרעש התקתוק ועפה
אל עץ רחוק יותר.
ברנארד הביט בציפורים, "לו הייתי יכול לעוף." חשב לעצמו
ומחשבתו כמעט שהחלה נודדת אף היא. אחר חזר למציאות והחל מתקתק
במכונה הישנה

בוקר נורמלי לחלוטין. להקת ציפורים חולפת העירה את ארתורו.
ארתורו, או ליתר דיוק, ארתורו מרווין השלישי, היה שרוע אותה עת
על הארץ וכל הלילה לא עזב לרגע את חרבו האימתנית. הוא קם
במהירות וסרק את האזור. כשהבין כי השטח פנוי ניגש אל הנהר ושטף
את עצמו. אחר, לבש את השריון ושם ליבו אל המבצר האימתני והשחור
שקלקל את קו האופק.'

ברנארד נהנה מצורת הפורקן החדשה שמצא. בתחילה ניסה לכתוב על
דשנים ושאר שיטות חקלאות שפיתח אך נושא זה שיעמם אותו עד מוות

ולא עברו חמש שורות והוא החל שוקע בעולמות אחרים. הוא לגם מכוס
התפוזים שסחט והמשיך בתקתוקיו

'לאחר שבוע מפרך, הגיע ארתורו לבסיס המבצר השחור. הוא הביט
מעלה ומכיוון שלא ידע פחד מהו החל מתכנן כיצד לחדור את מבנה
האבן הכביר שהיה מונח מולו.
"תחילה עלי לחצות את תעלת המים המקיפה את המבצר." חשב לעצמו
ארתורו, הניח את החרב האדירה על גבו במתקן מיוחד מעור וירד אל
התעלה. המים היו קרים בתחילה. עשרות צפרדעים קרקרו, כמו להודיע
לארתורו על הסכנה הקרבה.
לאחר שהחל שוחה עוד כמה מטרים לכיוון המבצר, הבין כי לא במים
עסקינן, אלא בחומר דליק מסוג לא מוכר. הוא העיף מבט למעלה
והבחין בעשרות דמויות קטנות המכוונות אליו קשתות מחומות המבצר.
לא עבר זמן רב ועשרות החצים שכוונו מטה הודלקו.
"הם מתכוונים לשרוף אותי בחיים." נזעק ארתורו והגביר את
שחייתו, "עוד חצי תעלה ואני שם" עודד את עצמו, תוך כדי חתירה
פראית. דברים פעוטים כשריפה לא יעצרו בעד הלוחם הנועז.'

"איזה מתח." חשב לעצמו ברנארד והפסיק את תקתוקיו שכן הבחין
ברעש נוסף. היה זה רעש קרקור שנבע מנפתולי קיבתו אשר זעקה
למזון ובדחיפות.
ברנארד שוהם קם, הזיז את השולחן במעט וניגש אל המטבח לשם הכנת
סנדוויץ' שלא היה מבייש ארוחה של שבעה עירוניים חלושים.
כדאי לנצל את הפסקת האוכל של ברנארד בכדי לתת מעט רקע על
ארתורו. ובכן ארתורו חי, כפי שהבנתם כבר, במאות הקודמות. הוא
היה לוחם טיפוסי שלא ידע פחד מעולם ובמסעו הנוכחי נישבע לעצמו
כי ישחרר את הנסיכה הכלואה ב...
ברנארד חזר למרפסת כשהוא אוחז סנדוויץ' כביר ובכך הפריע לרקע
אודות ארתורו. הוא חשב כי שמע דיבורים מן המרפסת אך כשהבחין,
כי זו ריקה כפי שהשאיר אותה, תירץ זאת במוחו המזדקן.
ברנארד נגס מן הסנדוויץ' האדיר, לעס אותו בצד ימין של פיו, שכן
היה לו חור פתוח באחת משיניו הטוחנות השמאליות וחזר למלאכת
התקתוק

'ועוד לפני שהספיק ארתורו להגיע בבטחה אל גדות התעלה נורו
עשרות החצים הבוערים ופגעו בנוזל הדליק. אש אחזה בתעלה והאור
עלה אל השמיים. אש אחזה בארתורו והוא צרח בכאב. השריון שלבש
התחמם והיווה מלכודת אש ללוחם. עורו החל מתקמט יותר ויותר
ובכמה אזורים אף בעבע כביצה המוטלת למחבט שמן רותח.
הוא הגיע בכוחותיו האחרונים אל הגדה, פשט את השריון וקפץ למים
בכדי לכבות את האש שבערה בו. כאמור, לא היו אלו מים אלא נוזל
בוער והוא החל נשרף עוד יותר. עשרות הדמויות ממעלה המבצר
השמיעו קולות עידוד ושימחה ונראה עליהם שהם לוגמים משקה
ומשיקים כוסות.
ידיים שרופות יצאו מהנוזל הבוער ונאחזו בגדות התעלה. ידיים
דואבות משכו את הגוף הבוער אל מחוץ לנוזל. ארתורו יצא מן התעלה
והחל מתגלגל על החול. בגלגול העשירי כבתה האש והוא נשאר שרוע
שם כשכל גופו מעלה עשן. ריח העשן השרוף מילא את ריאותיו.'

"טעים מאוד." מלמל לעצמו ברנארד וסיים את הסנדוויץ' שהכין. הוא
הריח משהו שרוף וזינק אל המטבח.
"שוב שכחתי לכבות את התנור." אמר והוציא עוגה מפוחמת מן התנור.
הוא לא זכר כי אפה עוגה הבוקר. מה גם, שלא ידע לאפות עוגות
ומעולם לא ניסה את כוחו במלאכה זו.
"מוזר עד מאוד." חשב והשליך את העוגה השרופה לפח, "אני לא זוכר
את התנור הזה בכלל." אמר ודעתו החלה מראה סימני חולשה. הוא
קימט את מצחו בדאגה, "האם זמני הולך ותם ?"
ברנארד חזר למרפסת ולאחר לגימה מן המיץ המרענן חזר למלאכת
הכתיבה,

'יומיים שלמים עברו על ארתורו השרוע, כחסר חיים, על גדת התעלה.
למזלו היה צבע גופו שחור וממעלה המבצר לא יכלו הדמויות להבחין
בו. חיילי המבצר היו בטוחים כי נשרף באש היוקדת.
יומיים שלמים עברו עד שהאש האימתנית דעכה וכילתה את כל הנוזל
הדליק. בדעוך האש נפתח פתח בתחתית המבצר ונוזל חדש זרם ומילא
והחזיר את התעלה למצב התגוננות רגיל.'

"תענוג אמיתי." אמר לעצמו ברנארד והיה מרוצה מעצמו. תחושת
הפורקן שנבעה ישירות בהתעללות שבדה מילאה אותו בכוח עצום. הוא
מתח את ידיו לצדדים לשם מתיחה קלה ושב וחזר למלאכת התקתוק.

'ארתורו קם בקושי ממרבצו. כל גופו כאב עליו ועורו התכווץ בכמה
מידות. בשרו היה חרוך והצמא הציק לו עד מאוד. הוא הבחין במי
התעלה, ירד על ארבע ולגם מלא החופן מהנוזל השקוף. הנוזל עבר את
מחסום הטעם, שכן לשונו וחיכו היו מפוחמים, אולם כשהגיע אל
קיבתו, סירבה זו האחרונה לספח את הנוזל אל חיקה והיא דחפה אותו
כלפי מעלה. ארתורו הקיא את נשמתו על גדות התעלה.
הוא קם בקושי ונטל את חרבו שהיתה במרחק לא רב ממנו. כאב איום
עטף את ארתורו והוא השליך את החרב מידיו. החרב עדיין הייתה חמה
מן השריפה וידיו בערו כעת באש. הוא צרח בכל כוחו וקפץ אל עבר
התעלה לשם טבילת הידיים בנוזל הקריר. הנוזל, שהיה דליק, ניצת
בשנית ואש החלה שורפת את גופו החרוך של הלוחם.'

"מדהים כמה שהוא יכול לסבול." התענג ברנארד ולגם מהמשקה הצונן
בהנאה. כשם שסבל ארתורו כך התמלא ברנארד ברוח חיים והרגשת
היותו שוב צעיר בערה בעצמותיו.
הוא עמד להחזיר את כוס המיץ למקומה הרגיל על השולחן כשלפתע
הבחין בדמות בחור צעיר העומד לידו.
"מי, לכל הרוחות, אתה ?" צרח ברנארד וכוס המיץ נשמטה מידיו.
"שמי עופר." אמר הבחור שעמד ליד ברנארד והתיישב בנוחות בכורסא
שהופיעה ממול לכיסא של ברנארד. זה האחרון הביט כשעה שלמה בדמות
ואיבד את הכרתו. שעה נוספת עברה וברנארד קם, ניגש אל המטבח,
נטל כוס מיץ ויצא שוב אל המרפסת.
"אתה עדיין פה ?" שאל כשהתיישב מול הבחור.
"כן." ענה הבחור בשלווה.
"מה אתה עושה פה ?"
"באתי למנוע ממך התפרעות נוספת וגרימת נזק בלתי הפיך." ענה
עופר.
"נזק בלתי הפיך ?" התפלא ברנארד ומוחו רמז לו כי הוא מתחיל
לראות דברים.
"כן."
"למי בדיוק ?"
"לדמויות שלך." אמר עופר בשלוותו האופיינית, "לאחרונה שמתי לב
שאתה נהנה להזיק להן. בעיקר אתה נהנה להתעלל בארתורו."
"איך אתה יודע על ארתורו ? מי אתה חושב שאתה, אלוהים ?" התבדח
ברנארד שוהם ומחק את חיוכו כשהבחין בהנהונו של עופר.
"בשבילך, זה מה שאני." ענה עופר שכאמור הנהן בראשו.
"מעולם לא שמעתי על שטויות כאלה. הכרתי רבים שהתחזו למשהו אולם
לאלוהים, זה כבר יותר מדי." אמר ברנארד שסבלנותו ועצביו החלו
בוגדים בו, "אולי תחולל איזשהו נס ? מה דעתך על סנה בוער או
שמה אתה מעוניין שאתחיל לחלק גדי קטן לחמישה חלקים ואניח בצד
ציפור מבותרת ?"
"שתוק." פקד עופר על ברנארד ודבק נייר חסם את פיו של החקלאי
הקשיש שהחל בהדרגה לאבד שנים מצלילותו, "הקשב לי טוב מאוד..."
"אין לי כול קשר אליך." הכריז ברנארד שהספיק להוריד את הדבק
מעל פיו.
"אתה עדיין לא מבין שבלעדיי אתה לא קיים ?" שאל עופר בפליאה.
"הכיצד ?" התפלא לא פחות ברנארד.
"מה היחס שלך לארתורו ?"
"אני היוצר והוא סתם דמות בדויה שהמצאתי לעת זקנה." ענה ברנארד
ונפנף בדפים שכתב.
"ובכן, אותו יחס בדיוק קיים בייני לבינך." העיר עופר.
"או שהשתגעת לחלוטין או שאני מאבד את שפיותי ואת האחיזה
במציאות." מלמל ברנארד והחל להבין כי אין זה יום כשאר הימים,
"אתה מתכוון כי אני בדיה וכי כל הסובב אותי אינו אלא סיפור
שכתבת ?"
"בדיוק. אני רואה שגם זקנים יכולים להסיק מסקנות בריאות." אמר
עופר בלגלוג אופייני והביט בברנארד המקמט מצחו בדאגה, "כנראה
אני מצליח, לאט לאט, לשכנע את הישיש."
ברנארד השקיע רבע שעה למחשבה ואז פנה אל עופר "אם אני וכל
הסובבים אותי, בדיה הם, הכיצד תסביר את העובדה שאתה פה ולא
מאחורי מכונת כתיבה או נייר או השד יודע מה וכותב אודותי ?"
עופר קם מכורסתו ונראה היה בעליל על פניו כי אובד עצות הינו.
לאחר כמה צעדי הלוך וכמה צעדי שוב, במרפסת הכפרית, נעצר ופנה
בתשובה לברנארד שוהם שהיה מדושן מעונג, "הדבר באמת מאוד פשוט.
עופר האמיתי באמת עסוק כרגע בכתיבת שורות אלו ובבניית כל
המתרחש סביבך.
אם היה יורד ומופיע מולך בעצמו היה נאלץ לדבר אתך תוך כדי
כתיבה, דבר שלא נוח ובטח שלא נימוסי. מה גם שזהו דבר מאוד
מסוכן שכן מה היה קורה אילו היית מתנפל עליו בברוטליות וחוטף
את כלי הכתיבה שלו. דבר זה היה גורם לשניכם צרות מיותרות."
"אז מי אתה בכל הקשקוש הזה ?" התפלא ברנארד שמוחו החל מתעייף
והולך.
"גם זה מאוד פשוט. מכיוון שלא יכול היה להופיע מולך בכבודו
ובעצמו, יצר עופר האמיתי דמות בצלמו ובדמותו שתייצג אותו בכל
במובנים. דמות זו היא אני, עופר בכל מובן המילה, פרט אולי
לעובדה שאני לא עסוק בכתיבה בזה הרגע." סיים עופר והתיישב
בכורסא בשנית. הוא הביט בברנארד שהשנים שוב החלו משתקפות ממנו,
"על מה אתה חושב כעת ?" שאל.
"אם אתה מי שאתה אומר שאתה. אז אתה צריך לדעת לבד." מלמל
ברנארד.
"תפסיק להתנהג בגסות." כעס עופר.
"אם אני נוצרתי על ידי הדמיון שלך, כפי שאתה טוען, מי ערב לכך
שאין מישהו הבודה אותך ואת הסביבה שלך ?" המשיך ברנארד בשלו.
"תפסיק למלמל שטויות ותפקח את העניים." אמר עופר ותחושת בלבול
קלה צצה במוחו.
"אני לא מאמין לך ולשטויות שפיזרת לכל עבר." התרגז ברנארד לאחר
מחשבה מעמיקה נוספת.
"אתה רוצה הוכחה ?" שאל עופר ושמח על ההזדמנות שניתנה לו.
"כן." ענה נחרצות ברנארד שהבין כי שפיותו עומדת על הסף.
"אתה בוודאי מכיר טוב מאוד את פרצופו של הנכד השביעי שלך ?"
"איך אפשר לשכוח את חיוכו המתוק של..."
"ובכן הוא לא קיים יותר." הכריז עופר בקול סמכותי ונהנה לראות
את פרצופו של ברנארד מחליף צבעים.
"של... של..." גמגם ברנארד. הוא שלף ארנק עור בלוי מכיסו, פתח
אותו ומתוכו נשלפו תמונות המחוברות זו לזו, נפתחו והשתלשלו
כלפי מטה. ברנארד ספר את שש התמונות בזו אחר זו והתיישב בכבדות
בכיסא העץ שנאנק תחת משקלו.
"עכשיו אתה מאמין לי ?" שאל עופר והרים גבותיו בפליאה.
"עדיין לא ראיתי הוכחה." אמר נחרצות ברנארד, קיפל את ארנקו
לכיסו והמתין להוכחה.
"העלמת הנכד השביעי לא נחשבת בעיניך להוכחה ?" התפלא עופר.
"אתה באמת יוצר גדול." לגלג ברנארד, "מעולם לא היה לי נכד
שביעי. גם אני מסוגל להעלים דברים לא קיימים. שים לב איך אני
מעלים את השמש השנייה שבמרום.". ברנארד קם מכיסאו והשניים נשאו
ענייהם אל השמיים.
מראה השמש השנייה שבשמיים גרם לברנארד לאבד את התחושה ברגליו
והוא צנח שוב על כיסאו, "הזיות של איש זקן, אינן מהוות הוכחה
קבילה לקיום דבריך." מלמל כשהוא מסרב להאמין.
"אולי כאב ישכנע אותך ?" שאל עופר בקור רוח וסיכה מחוממת
הופיעה בחור השן הטוחנת של ברנארד. היא הופיעה רגע לפני שזה
האחרון סגר את פיו על הסיכה. זו האחרונה צרבה את השורשים
והעצבים העבירו את האות אל מוחו של ברנארד. צרחת כאב מצמררת
נשמעה בכל האזור.
ברנארד שלף את השן במו ידיו בכדי להפסיק את הכאב האיום והשליכה
על הרצפה. הוא פנה אל עופר כשעניו דומעות מכאב, "לא בכאב אשבר.
אף אחד לא מסוגל לקבוע את המציאות והגורל שלי נתון בידי
בלבד."
"מה כן ישבור את רוחך וישכנע אותך כי צדק עימדי ?" שאל עופר
שרוחו של הזקן הפתיעה אותו בנחישותה.
ברנארד חשב עשר דקות, העיף מבט על מכונת הכתיבה  ואחר השיב
"הדבר היחידי שיכול לשבור אותי ולהוכיח לי כי כל שאמרת אמת,
הוא...", הוא השתעל ארוכות כמי שחש לא טוב.
"הבנתי אותך." קלט עופר ושמח על עצתו של הזקן.
מייד בסיום דבריו נישמע רחש מהיר ועשן שרוף החל מתפשט במרפסת.
חמש דקות נוספות עברו עד שריח העור השרוף והעשן שכיסה את הדמות
השרועה על הרצפה, התפזר.
על הארץ היה שרוע אדם מפוחם ושרוף כולו. זעקה נמלטה מגרונו של
ברנארד שוהם והוא נפל על בירכיו, השפיל מבטו והחל מתפלל.
"אני רוצה שתפסיק להתעלל בדמויות שלך. אני רוצה שתגלה קצת
סימפטיה והזדהות כלפיהן. אחרי הכול אתה בדיוק כמותן." נאם עופר
ברוב חשיבות לאחר שקם והביט על ברנארד מגבוה.
"אתה השטן." צרח ברנארד, לאחר שהביט בלוחם השרוע על הרצפה,
בפעם המי יודע כמה. הוא ניתר ממקומו, נטל מגל חלוד מקיר המרפסת
ותקע אותו בגופו של עופר המופתע שעוד הספיק להשמיע צווחה בתדר
גבוה.
"מה לעזאזל עשית ?" צרח עופר במבט הפתעה כשהוא מתפתל בשלולית
הדם שעל הרצפה ומנסה בכל כוחו לחלץ את המגל החלוד מגופו, "אתה
לא יכול לעשות לי את זה, אני המצאתי אותך."
"אתה גוסס בדיוק כמו כל אדם. תוך כמה שניות ימלא הדם שלך את כל
רצפת המרפסת ולבך יפסיק מלפעום. תוך כמה שניות תמות ותיקח אתך
את כל השטויות והתיאוריות המטופשות שלך. ולחשוב שכמעט שכנעת
אותי." צעק ברנארד שוהם ופצח בריקוד ניצחון תוך קריאות שימחה,
"אני חופשי, אני חופשי."
מבט הנקם מעיניו של עופר ליוו, שניות מעטות בטרם מת, את הדמות
שקמה מרצפת המרפסת.
ברנארד שמע רחש והתנשפות, עצר את ריקודו וסובב את ראשו לאחור.
מאחוריו עמד בקושי ארתורו כשהוא מניף בשתי ידיו החרוכות חרב
ענקית וכבדה.
מבט ההפתעה מפרצופו של ברנארד שוהם דמה להפליא למבטו של עופר,
הוא ניסה לצרוח אך החרב ביצעה תנועה מעגלית מהירה לעברו וכרתה
את ראשו.
ארתורו העיף מבט ניצחון בשניים, הניח את בסיס החרב על
הרצפה, את חודה הצמיד לבטנו השרופה והפיל עצמו על החרב
האימתנית כשהוא מחייך לעצמו ומפזם שיר אבירים עתיק.