אשב על רצפה
וקרה היא,
מעוררת את עורי
שכמו התנוון.
אשען על הקיר
מחפשת תמיכה
עייפה. לא רגילה
להוביל.
ורק נקודה קטנטנה
זוהרת בלבנותה
חומקת,
הייתה לא הייתה.

ופתאום עננים אפורים
תפילה קצרה לוחשת
שגשם שוב ירד
אולי תופיע איתו

ואני כבר על כתפיך
בתוך שלוליות, מובלת
צעד אחרי צעד אחרי
צעד.

צוחקת.

עיניי יביטו אז למרחק,
מצטעפות.
שלך, הברווזים?
אשאל
וחיוך על פניך שוב יעלה.

תמיד מרגישה צורך.

ונהיה כבר ספוגים
כי אחרת
פשוט אי אפשר.

פרפר, תלחש
פרפר.






                                            ליותם.