בארבע ורבע אני מסיימת לאסוף את הטושים מהרצפה ומכניסה אותם
למגירה. נעמה התחילה לטאטא את הגן, ומרים הייתה בחוץ עם האמא
של ליאל, שבכה כל היום, ולא הסכים לנוח בצהריים.
אני תופסת מטאטא ומתחילה לטאטא מהצד השני, איפה שהדלת. נעמה
עושה את עצמה רוקדת עם המטאטא שלה ואנחנו שתינו צוחקות נורא.
היא כזו מצחיקה, תמיד היא עושה איזה משהו דבילי ואני מתפוצצת
מצחוק בגללה חצי מהיום.
בארבע וחצי מרים בודקת שהמזגנים כבויים והחלונות והדלת של החצר
נעולים. אני ונעמה כבר ליד הדלת מחכות לה שתבוא. היא לא מוכנה
שנלך כשאנחנו גומרות את הנקיונות, אלא מתעקשת שנחכה לה כדי
שהיא לא תצא לבד מהגן. היא אומרת שלאישה אסור להישאר לבד במקום
ריק, גם אם הוא גן ילדים, כי אי אפשר לדעת מה יכול לקרות ומי
יכול להגיע פתאום, ומה הוא מסוגל לעשות.
בארבע שלושים וחמש אני בתחנת אוטובוס, מרים באוטו של בעלה,
בדרך לבית שלה בגבעתיים, ונעמה הולכת ברגל עם הווקמן
לסופרמרקט.
בארבע וחמישים אני פותחת את הדלת של הבית. הטלויזיה על פול
ווליום, הדלת של המקרר פתוחה ומשהו נוזל ממנה אל הרצפה. ערימה
של כל הקסטות וידאו מפריעה לי לעבור למטבח מהסלון. זוהר לא
בבית. אני מנמיכה את הווליום ומעבירה לערוץ שתיים, כדי שיהיה
לי מה לשמוע כשאני מנקה.

תמיד ידעתי שאני טובה בלטפל בילדים. כשהייתי בת אחת עשרה כבר
הייתי עושה בייביסיטר על כל הילדים של הבניין. האמהות תמיד
אמרו שאני הכי אחראית, ובכלל לא מתנהגת כמו ילדה. אחר כך כשאמא
שלי נפטרה והיינו צריכים כסף אז התחלתי לעזור בגן של גאולה,
שהיה הגן הכי מפורסם ברמת גן, מאז שגאולה זכתה בלוטו והחליטה
שבמקום לצאת לחופש לכל החיים היא משפצת את הגן ושמה בו בריכות
דגים קטנות בחצר. בהתחלה היא לא כל כך רצתה שאני אעבוד אצלה,
כי הייתי רק בת ארבע עשרה, אבל כשסיפרתי לה שאני כבר לא הולכת
לבית ספר היא בסוף השתכנעה וככה עבדתי אצלה שלוש שנים, עד
שהילדה ההיא טבעה בבריכה של הדגי זהב וגאולה הוציאה את כל הכסף
שנשאר לה על עורך דין, לא שזה עזר לה מדי.
אחר כך היה הסיפור עם הצבא שהם רצו לגייס אותי ולא עזר לי
שהייתי יתומה וטיפלתי באחים שלי, וככה התחתנתי עם זוהר שהיה
חבר שלי מאז שהתחלתי לעבוד אצל גאולה, וגם הוא לא התגייס בגלל
סעיף נפשי וככה עברנו לגור בדירה בשדרות התמרים שהוא קיבל מאבא
שלו שנפטר גם, והאחים שלי עברו לגור אצל סבתא שלי. ואז מרים
קיבלה אותי לעבוד אצלה, שזה נוח כי זה גם ברמת גן וזה קרוב
לבית שלי, אולי שש תחנות באוטובוס, וזהו נראה לי.

אספתי את כל הקסטות. הקסטה של החתונה הייתה שבורה, וזרקתי אותה
לפח. את השאר שמתי בחזרה על המדף שליד הדלת. אחרי שפיניתי לי
את הדרך נכנסתי למטבח והתחלתי לקרצף את התחתית של המקרר, שנשפך
בתוכה קולה, ואחר כך את הרצפה, בהתחלה רק עם הסמרטוט אבל זה לא
הספיק אז מילאתי דלי ועברתי כבר על כל המטבח וקצת מהסלון.
בשבע וחצי זוהר נכנס, והתחיל לבכות, וחיבק אותי יותר מדי חזק,
וישר הבנתי שעוד הפעם יש לו התקף, אז נתתי לו לחבק אותי ואמרתי
לו שאני אוהבת אותו ושהכל בסדר, אפילו שרציתי לצעוק עליו שנמאס
לי ממנו ומהמחלה הזאתי שלו. אבל זה לא היה הזמן הנכון לדיבורים
רציניים, כשהוא ככה.

בבת מצווה שלי, אמא שלי קנתה לי עגילים עם פנינים, ולבשתי אותם
כשצילמו אותי בגן של האולם אירועים. התמונה של הבת מצווה עוד
תלוייה אצל סבתא שלי בבית. העגילים הלכו כשזוהר ניסה להתאבד.
כשדפקתי על הדלת של השירותים והוא היה שם עם הסכין אז חצי שעה
ניסיתי לשכנע אותו שיפסיק, ואז הוא בסוף השתכנע ויצא החוצה,
והתחיל לבכות, ולהגיד לי כמה הוא שונא את החיים שלו, וגם את
שלי, ושאיך יהיה לנו סיכוי בכלל לחיות חיים נורמליים, שאנחנו
שנינו באים מבית דפוק. וככה אמרתי לו שאין שום קשר בין איפה
שגדלנו למה אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו, והנה אני גננת אצל
מרים, והוא עובד בתחנה במשמרת לילה, והחיים שלנו לא כאלה
גרועים. והבאתי לו את הקלוזנפם של ההתקפי חרדה, ואז כשהוא
המשיך לצעוק ולבכות, אז אמרתי לו שאנחנו יכולים למחוק את כל מה
שהיה פעם, והתחלתי לקחת דברים ישנים שלנו וזרקתי לפח. הוא היה
קצת בשוק בהתחלה, אבל אז גם הכדור עזר וגם שכנעתי אותו, והוא
התחיל לקחת את התמונות של אבא שלו ולזרוק אותן, ואחר כך את
השעון שהוא קיבל ממנו ביומולדת שלו, וגם הקופסא עם העגילים
מאמא שלי. ואמרתי לו כשהוא עשה את זה שהעגילים אני רוצה לשמור,
כי זה הדבר האחרון שנשאר לי ממנה חוץ מהאחים שלי אולי, אבל הוא
אמר שדווקא בגלל זה צריך לזרוק, ולשכוח, כי אחרת איך יהיה לנו
טוב עם כל המטען העודף מהחיים הישנים שלנו, ואיך נתחיל
מההתחלה. העגילים האלה הם סימן שההתחלה שלך הוא לא איתי אלא
עוד לפני זה, את לא מבינה?
אז הבנתי, והוא הוציא הפח החוצה, ואחר כך כשחיפשתי בצפרדע אז
לא מצאתי את העגילים, אבל מה זה משנה עכשיו.

הוצאתי את הכדורים של זוהר והבאתי לו שניים וכוס מים, וככה
חיבקתי אותו וחייכתי אליו וסיפרתי לו סיפורים קטנים על הילדים
בגן והדברים המצחיקים שהם עושים, והוא לאט לאט נרגע, ואז נרדם
על הספה. התקשרתי למוני ואמרתי לו שזוהר לא מרגיש טוב, ושיש לו
שוב התקף, ושאני מצטערת. הוא אמר לי שהוא מקווה שזוהר יהיה
בסדר, ושמעתי בקול שלו שכבר נמאס לו. איך לא, מהיום הראשון של
זוהר בעבודה הוא מבריז כל פעם בגלל ההתקפים שלו, והפסיכולוגית
אמרה שעד שהוא לא ירצה להפסיק זה ימשיך ככה, ואני ניסיתי
להסביר לו והוא לא שומע. אז אמרתי למוני יפה שלום ושאני באמת
מצטערת, אני מקווה שמחר הוא יהיה בסדר ויבוא לעבודה, והוא אמר
לי להגיד לזוהר שהשבוע הם כנראה לא יצטרכו אותו, ושהוא יתקשר
אליו בעוד כמה ימים.

למחרת זוהר העיר אותי בחמש וחצי וביקש סליחה. הוא נישק אותי
כשישנתי והתחיל להעביר את הלשון שלו על הצוואר שלי, ואמרתי לו
שהכל בסדר ולא קרה כלום, וסיפרתי לו מה דיברתי עם מוני, ואז
הוא כבר הפסיק לנשק אותי ואמר כמה הוא מצטער, ושהוא יתקשר אליו
בתשע ויסדר את הכל, והיום הוא מבטיח שהוא יילך לעשות קניות
ויביא לי קסטות וידאו חדשות שאני אוכל להקליט היפים והאמיצים.
והוא אמר שהוא מצטער שהוא הרס את הקסטה של החתונה, וישב על
המיטה לבוש בתחתונים ובכה, שהוא לא יודע איך הוא נהיה ככה,
והשנתיים האחרונות הם כמו איזה חלום רע, והוא לא מצליח
להתעורר. ואז אני כבר התעוררתי לגמרי וישבתי לידו, ואמרתי לו
שהכי חשוב זה שאנחנו אוהבים אחד את השני, וגם ככה רק אותו יש
לי, מאז שאני לא מדברת עם סבתא שלי. והוא עשה פרצוף כי הוא
זוכר שאני לא מדברת עם סבתא שלי בגללו, אבל לא ניסיתי להאשים
אותו בשום דבר וגם אמרתי לו את זה, שאני לא מאשימה אותו בכלום
כי הוא האהבה שלי ומה הייתי עושה בלעדיו, ואז הוא נרדם על
המיטה, ואני הלכתי והכנתי לו ארוחת בוקר ואחר כך התקלחתי
והלכתי לגן. בשבע אני פותחת את כל החלונות ונעמה בודקת
שהצעצועים בחצר מונחים מתחת לסככה, ובשבע וחצי הילדים באו, ואז
כבר לא היה לי זמן לחשוב על כלום.