בוקר.
העיניים שלי אדומות מחוסר שינה, כוסות תה מפוזרות בכל החדר,
קופסאות סיגריות זרוקות בכל עבר ואני לא מצליח למצוא אפילו
סיגריה אחת מבין כל הקופסאות הריקות האלה.
כבר שבוע שאני לא זז מהמיטה, המחלה הזאת גמרה אותי לגמרי.
בטלוויזיה משדרים שידורי בוקר ואני יושב כמו פסל ובוהה בחוסר
הבנה. "מי לעזאזל רואה את החרא הזה?!" אני ממלמל לעצמי בעצבים
שכבר הצטברו להם לאט לאט עם כל דקה שלא הצלחתי להרדם.
השעון הענק והלא אלקטרוני משום מה של ערוץ 1 מראה שהשעה 7
בבוקר. אני מתפלא שהם לא שמו שעון חול בצד כדי להראות את
השעה... האנשים שם חיים עדיין במאה הקודמת.

למרות השיטתית שבדבר, זה נראה שאני פשוט לא מצליח לזכור בבוקר
שאני צריך להסתכל למטה. כל בוקר מחדש אני דורך על הכלבה שלי
ומעיר אותה. האמת היא שאני די בטוח שהיא לא ישנה אצלי בחדר
בגלל עצם זה שאני שם, אני כבר ממזמן קלטתי שהיא מנהלת רומן
סוער עם המאוורר שלי. טוב נו, אני מניח שאם אני מת מחום - מה
היא עוברת?...
אוקיי, אז נשיכה מהכלבה עברנו, מה עכשיו?...

צלצול הטלפון הוציא אותי מהנסיון להזכר את מה אני צריך לקחת
איתי.
"הלו בובה, מה קורה?" - עניתי.
"היי ממי, מה שלומך?" - שמעתי את הקול שאני כל כך אוהב מהעבר
השני.
"עדיין חולה, לא ישנתי כל הלילה בערך." - רטנתי.
"אוי! מסכן שלי, אתה הולך לראות רופא לפני שאתה בא אלי?" - היא
שאלה.
"כן, קבעתי כבר תור מאתמול." - עניתי.
"ארזת כבר את התיק שלך? אל תשכח שזה לשבועיים! אני מקווה שלא
שכחת כלום!" - עוד פעם היא התנהגה כמו אמא.
"כן כן, לא שכחתי כלום, יהיה בסדר." - השבתי בעייפות.
"אוקיי ממי, אז תתקשר אלי מהדרך להגיד לי שהכל בסדר!" - שוב
פעם, אמא.
"בסדר, אל תדאגי..." - עניתי תוך כדי שאני מנסה להזכר אם באמת
ארזתי הכל.
"טוב חמוד, ביי בינתיים!"

הפגישה שלי אצל הרופא נקבעה לשעה 8:30 בבוקר, התארגנתי מהר,
תפסתי את התיק ויצאתי לחניה.
החום באוטו היה בלתי נסבל, למה תמיד זה ככה?! למה כל בוקר אני
צריך להשרף עד שאני פותח את כל החלונות כדי לתת לתנור הזה
שנקרא 'האוטו שלי' להוציא את האוויר החם ממנו?! אני חייב
להתחיל להחנות מתחת לאיזה גג.
אני מהר מכניס את המפתח לחריץ ומסובב תוך כדי שאני מנסה לפתוח
את החלון.
כלום.
מת.
אני מנסה להניע.
שום דבר.
מת.
פרץ קללות יוצא לי מהפה תוך כדי תנועות של בעיטה ואגרופים
להגה.
אוקיי, אין זמן. אני פורץ מהמכונית המקוללת ורץ לתחנת
האוטובוס, עדיין מקלל.
הגעתי בדיוק בזמן כדי לראות את אוטובוס 57 נוסע לו.
"שיט! זה היה 57?" - אני שואל את הבחור השמנמן שיושב בתחנה.
"כן, אני חושב." - הוא עונה לי.
"שיט. אוקיי." - אני משיב.
אז ככה ישבתי, 20 דקות מחורבנות, חשבתי על האוטו המחורבן שלי
ששוב פעם נהרס לו ככה סתם, ואיך נדפקתי עכשיו לנסוע את כל הדרך
הזאת עם התיק הענק הזה עלי. חשבתי על איך אני עכשיו מפספס את
התור שלי ואיך אני אצטרך לריב שם עם כולם כדי להכנס לראות את
הרופא שגם ככה יתן לי בטח רק איזה אקמול.
"הנה 57." - אמר הבחור שישב בתחנה.
"הא, סבבה." - התרוממתי.
פתחתי את תא המטען של האוטובוס ודחפתי את התיק שלי לשם.
עליתי על האוטובוס אחרי הבחור שישב איתי בתחנה.
הסתכלתי לכל הכיוונים, חיפשתי מקום לשבת בו. קלטתי 2 מקומות
פנוים לקראת סוף האוטובוס והלכתי אחרי הבחור שישב איתי בתחנה
(הוא גם הלך לשם).
"אז מה? עכשיו גם נשב פה ביחד?" - שאלתי תוך כדי חיוך.
"כן, זה נראה ככה" - הוא ענה.
"אוקי" - עניתי. לא נראה לי שהוא רוצה לדבר.
ביקשתי את עיתון הספורט מאיזה זקן אחד שישב שורה לפני, הרי לא
הספקתי לקרוא אותו בגלל שהייתי צריך למהר לצאת מהבית בבוקר.
ראיתי את הסיקור על המשחק של מכבי חיפה ומילמלתי לעצמי כל מני
קללות בשקט על המשחק שהיה אתמול.
"אתה אוהד מכבי חיפה?" - שאל אותי הבחור השמנמן.
"כן, אפסים. לא שווים שקל." - הייתי עדיין בעצבים על המשחק
מאתמול.
"כן, אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש." - הוא אמר.
"הא, גם אתה אוהד שלהם?" - שאלתי.
"שרוף" - הוא ענה.
"אז הנה, קח, שגם אתה תוכל לקרוא" - אמרתי תוך כדי שאני מחזיק
את העיתון בין שני המושבים.
"תודה" - הוא אמר בשקט.
"אז מה אתה אומר, יקחו אליפות?" - שאלתי.
"ואללה אני מתפלל... אתה הולך למשחקים?" - הוא הוסיף.
"ברור הולך, יש לי מנוי. ואתה?" - שאלתי.
"בטח! אני האוהד מספר אחת בכפר!" - הוא התלהב.
"סבבה" - אמרתי וחייכתי.
ככה עברו להן כמה דקות של שיחה ואני כבר התקרבתי לתחנה הקרובה
לקופת החולים.
"שומע, תעשה לי טובה, כל פעם שאני נוסע עם תיק גדול בתא מטען
של האוטובוס - אני מפחד שהוא יסע בלי שהוא יראה שאני בכלל מנסה
להוציא את התיק שלי... אז תעשה לי טובה ותצעק לנהג לעצור אם
אתה רואה שאני לא מספיק להוציא את התיק שלי, טוב?" - ביקשתי
יפה.
"האא, אני מכיר את הבעיה הזאת, אתה רואה, הנה התיק שלי, פה
איתי." - הוא אמר תוך כדי שהוא מסמן על התיק הגדול שהיה מונח
ליד הרגלים שלו.
"ואללה אתה צודק. חבל שאני לא לקחתי אותו איתי גם. טוב, אז
תצעק לו אם אתה רואה שהוא לא שם לב בבקשה." - ביקשתי.
הוא הנהן בהבנה.

לחצתי על הכפתור, קמתי והתקדמתי לכיוון הדלת. הפלאפון שלי
צילצל.
"היי ממי איפה אתה?" - שמעתי מהעבר השני.
"חכי דקה, אני יורד בדיוק מהאוטובוס." - אמרתי.
"איזה אוטובוס? מה קרה לאוטו שלך?" - היא שאלה בחוסר הבנה.
"אל תשאלי, סיפור ארוך. שניה, הנה האוטובוס עוצר, רגע." -
אמרתי תוך כדי שאני יוצא מהתחנה.
קפצתי החוצה וניגשתי לדלת תא המטען. כמו שחשבתי, האוטובוס
התחיל לנסוע. דפקתי חזק על האוטובוס אבל הוא לא עצר. האוטובוס
כבר השתלב עם הכביש ואני ראיתי את הבחור שישב לידי מחייך אלי
דרך החלון.
"בן זונה!!!" - צרחתי אל תוך הטלפון.
"מה קרה??" - היא צעקה בחזרה דרך הטלפון.
"איזה ערבי אדיוט אחד! - ביקשתי ממנו שיגיד לנהג שיעצור אם הוא
רואה שאני לא מספיק לקחת את התיק שלי!" - צעקתי.
זרקתי את הטלפון על הרצפה בעצבים, הוא עוד לא התנתק.
התכופפתי להרים אותו בחזרה.
לפתע נשמע פיצוץ אדיר לא רחוק ממני. הרמתי את הראש והסתכלתי
קדימה, עדיין יכולתי לראות את המספר.
"מה קורה שם?!" - היא צרחה דרך הטלפון.
"פיגוע ב57" - עניתי.