אני כותבת עמודים שלמים
ושורות לבנות שתחומות בתכלת בהיר מתמלאות בשחור של העט,
הזיכרון מאמץ את עצמו, למצוא את הידע שמוסתר תחת מחשבות כה
רבות-
נקודות מידע מתבלבלות לי והיד רושמת, בלי קשר למה שנכון ומה
שלא...
זכורים לי רגעים מעורפלים משיעורים מעייפים,
אני שוכחת דברים חשובים,
זוכרת רק אותך.
בתאי הזיכרון בין משפט של המורה על ביסמרק לבין ההגדרה של
אימפריאליזם
אני מוצאת משפט שלך- "כמה שאני אוהב אותך".
הדקות עוברות והשניות רצות- ממהרות להגיע לשעה לא ידועה
הצלצול הראשון נשמע, נשארה רק ההפסקה עד ההגשה ואני לא מצליחה
להזכר בתשובה...
אני יודעת שלמדנו את זה, מתי? אוף...מתי?
אה...נזכרתי-
זה היה ביום השנה שלנו, לא הקשבתי למורה, הקשבתי לפעימות לבי
המואצות בגללך
ואיפה אתה עכשיו כשאני שוכחת דברים חשובים?
אני מנסה להבין איך יכול להיות שהייתי כל כך נעולה בתוכנו
ושכחתי את העולם שבחוץ
אני מנסה להזכר מתי בדיוק אמרת שאתה לא אוהב יותר,
פרטים אפופים כאב מימים של עצב עולים,
לעומת פיסות המידע החשובות שנקברו תחת הבכי שנועד לך,
והעיניים כבר יבשות... הן לא יכולות לבכות עוד דמעות, כל
הדמעות שנאגרו שם בתקופה שלנו- בה לא בכיתי בכלל,
ירדו יחד איתך כשירדת במדרגות ביתי, בלי כוונה לעלות אליי
בחזרה.
הצלצול השני  נשמע וצריך להגיש את הטופס, אני מתעכבת עוד דקה
על הכיסא
מסכמת אותך ואותי ואותנו.
אני לא מבינה איך מסכמים תקופות- איך מסכמים את בית שני,
את מלחמת העולם ואת האהבה הראשונה?
המורה הבוחן מעורר אותי מהתהייה,אני מביטה בו במבט זכוכית והוא
מושיט
את היד לטופס, אני מסתכלת לשניה עליו ועל הטופס ואז מוסרת
אותו,
עם הטופס אני מוסרת אותך ואת החלק הקטן שבי שמסרב להתגבר עליך.

אני נשארת במקומי עוד רגע אחד ומחייכת לעצמי- יש לי תחושה שאת
המבחן הזה
עברתי...