אנשים רגישים בעלי פוטנציאל נפשי משמעותי - עשויים בילדותם
להפוך לבור ספיגה של החברה,  כך שלמרות המיוחדות שבהם ובגלל
איך שהיא נתפסת בהקשר חברתי, הם יפנימו סטיגמות מהסביבה,
ויפתחו על כן, מעצורים, רגשי נחיתות וכו'. וככל שרבה רגישותם
ומזוקקת עדינותם הנפשית מחד, ורבה הגסות והכוחנות של החברה
המקיפה אותם מאידך- כך יפתחו מעצורים נפשיים. מעצורים אלו
נוצרו כתוצאה מן המפגש בין יסוד חברתי גס קשה והמוני - ובין
יסוד אישיותי רך ועדין (בתוך אותם רגישים).  המפגש הזה יהפוך
אותם בעיני החברה ואולי אף בעיני עצמם לזן אחר של בני אדם;
ל'נגועים'.
ואז עומדת בפניהם סוג של בחירה; הם יכולים להפנים את הסטיגמה,
או להאבק בה. אם 'בחרו' להאבק בה, הם יכולים להאבק באופן
פסיבי; לא לקבל אותה, או הם יכולים לנסות ולהיפטר ממנה;
להתגרש ממה שהודבק בהם, מאותם ספיחים, ממה שהפך ברבות הימים
למה שאני מכנה: 'דמונים פנימיים'.
הדרך לגירושין אלו עוברת דרך התמודדות אקטיבית, זו התמודדות
עם מה שהסטיגמה חוללה בפנים; המעצורים, הסיגים; 'הדמונים'. כל
שנכפה מבחוץ והתערבב בפנים. התמודדות שתמיד מביאה תסכול, סבל
וכאב.
ואכן נתיב זה הוא קשה ביותר, ורק מעטים מסוגלים/רוצים בכלל
ועוד מעטים יותר  - מצליחים, להתמודד עם היותם אאוטסיידרים
ודחויים (בגין המיוחדות והרגישות שלהם). הרוב כמובן מנסים בכל
זאת להיות קונפורמים כמו היתר. דהיינו להסתגל עוד יותר לנורמות
החברה שמסביב. בעשותם זאת  - כן יתמלאו בעוד ועוד הדחקות,
רוחות רפאים ודמונים שמפריעים לזרימה תקינה של ההוויה. זהו המס
הנוסף שהאאוטסיידר הדחוי משלם בעבור היותו רגיש ומיוחד ולמרות
זאת מנסה להיות קונפורמי (וככל שפנימיותו משובחת ואיכותית יותר
כן עליו לאמץ מעצורים ואינהיביציות חזקות יותר).
כל זה הוא מצב מבולבל וסבוך. הרגישים שנדחו על ידי החברה
האטומה, מוצאים עצמם מלאים בתסביכים ומעצורים. ואז מחפשים
עזרה; פונים ל'שרינק', אולי מנסים לחזור בתשובה, מנסים הילינג,
נוסעים אולי לגואה שבהודו, מחפשים עזרה או הדרכה רוחנית
(גורו). אבל האמת היא שלאחר שהפנימו את הסטיגמה החברתית והפכו
לאסירים של הוויתם המיוחדת - אין מורה, אין תרפיה  ואין כל כך
מה לעשות.
ולא זו בלבד שאין מה לעשות, אלא שהדרך לעשות היא לא לעשות...
דהיינו עליהם להפסיק את 'הירידה' הזו שהם יורדים על עצמם.
להפסיק להיות תליינים של עצמם בגין היותם מיוחדים, רגישים
ובעלי נשמה יתרה. וזה קשה מאוד. עליהם להבין כי החברה הסתפקה
בסטיגמה: 'אתה שונה, אתה דחוי'. אך הם כבר עושים את כל היתר:
תולים עצמם, מוציאים עצמם להורג עם כל פיקשוש ואכזבה עצמית.
החברה מסתפקת בתווית השלילית, הם כבר עושים לעצמם את הגיהנום.
כל הזמן אומרים לעצמם: 'אנחנו לא בסדר'. 'משהו דפוק בנו'. נראה
להם כי היתר יודעים להסתדר ורק בם משהו מקולקל. 'אנחנו לא
בסדר'.
ה'אני לא בסדר' הזה הוא פרי של תסכול, לחץ נפשי שמוביל למאמץ
שמוביל ל'אני לא בסדר'. כי כל הזמן הם חשים שיש משהו שהם לא
עושים, והיות ואין תוצאה או יש תוצאה שלילית - שהם מוצאים עצמם
עושים הוא 'לרדת על עצמם'. הרבה יותר קשה להפחית את הלחץ הזה,
המאמץ הזה, העשיה העודפת הזאת שרק מעלה אותו על המוקד -
'להוריד את הטורים' ופשוט לקבל את עצמו ולהגיד: אני בסדר'.
לאנשים כגון אלה מתאימה דרך הזן, ובמיוחד הספר 'זן באמנות
הקשת' מאת אויגן הריגל, שם בפירוש מדובר על איך להפסיק לעשות.
וזה חשוב במיוחד לאלה שעסוקים בפאניקה הזו של 'אני לא בסדר'.
התחושה הסובייקטיבית של אותם בעלי נשמה יתרה הנושאים את עול
הסטיגמה, שאינם עושים די. קשה להם מאוד להבין כי הם עושים יותר
מדי, ובעיקר בעצם זה שהם באים לעצמם כל הזמן בטענות. כי טענות
אלה הם טענות החברה, בגין היותם שונים ומיוחדים.
ועל כן המשימה של בעלי הנשמה היתרה שחיי החברה הגסים והאטומים
כה התנכלו להם - היא לשנן ולהפנים שתי מלים מאוד חשובות:
אני בסדר. אני בסדר, אני בסדר. 'בעצם זה שאני הוא אני,
אני יותר בסדר מבסדר, יותר מאלה שמתייחסים אלי כל הזמן כאילו
אני 'לא בסדר'. אני בסדר גמור'!

שורות אלו הן תמצית הלוגוס והתובנה המצויה בבסיס סיפרי: "מחוץ
למסגרת ונגד הזרם. עולמם של אאוטסיידרים ומורדים" (ידיעות
אחרנות, 2005).

10.6.2003