השדות הירוקים שפוכים לרגלינו, מתמזגים בהרמוניה מושלמת עם קו
האופק הכחול.
האויר נקי, כל האופציות פתוחות. ניתן לנו עולם שאך זה עתה
נולד. והוא נולד לנו, בשבילנו.

אני לוקחת את ידך בידי, מנשקת אותה עדנות, את פרקי אצבעותייך,
כריותיהן, את כפות ידיך, את גבן, בעודי מסתכלת באהבה לתוך
עיניך.
אני מורידה את ידך ולוחשת לך, שאף ציפור לא תשמע: בואי איתי,
נלך.
ואני לוקחת את ידך ומתחילה ללכת. לאט. את צועדת לידי, אני
שומעת את ליבך פועם ברוגע, קורא לי. ליבי, כליבך, אוהב בדממה.

אני מגבירה את הקצב, מתאימה אותו לעצמי, הירוק חולף תחת
רגלינו, הכחול מעלינו, כתמיו הלבנים מזכירים לנו צורות, אנו
מתבדחות על האפשרויות הטמונות בהם, על האפשרויות שטמונות בנו.


אינני נעצרת לרגע. ציפיותיי ממך גבוהות. אני רוצה שתגידי לי
הכל, מה את מרגישה, על מה את חושבת, האם ליבך עומד בקצב שלי?
והוא ממשיך להתגבר.
הים נשמע למרחקים, אותו ים שכל כך אהבת. אותו ים שבו היה לנו
קר, שבו התחבקנו, כי מן המים באת, ואל המים תשובי. ואני אלך
אחריך.

אך כעת, את הולכת אחרי, קצבי הולך וגובר, הולך וגובר, ואת
איתי, בדמעות ובשחוק, ליבך ממשיך לפעום, חזק, לאט, מהר,
בשקט... והוא קורא לי... ואני שומעת. ואת, ציפיותייך גבוהות גם
הן. את רוצה שאאט, שאעצור קמעה, אסתכל עליך, אנשקך, ואוסיף
ללכת, בקצב של שתינו.
ואני, מרגישה את פעימות לבך, מפסיקה ללכת ומסתכלת עליך, לתוכך.
ומרגישה אותך. חושבת על עצמי, על כמה שטוב לי עכשיו, מתחת
לכחול הזה, שכולו בשבילנו, והירוק הנפלא הזה, שריחו כריח של
דשא גרוס ביום קיץ חדש.

ואת לצדי, הקצב כבר מתואם לגמרי, ולפעמים את בוכה, ודמעותייך
זולגות על כף ידי, ואני שמחה שאת יודעת שאפשר.
ואני יודעת, שלבך ימשיך לפעום, בקצבו, יתאים את עצמו בשנית,
אלי.
ואוהבת.