אמא רקדה בחוג לריקודי עם בשנת 73 למאה הקודמת. היא מספרת
שבזמן המלחמה החיים כהרגלם המשיכו ורק בשוליים - מוות ועשן.
האווירה הייתה טובה כי מלחמה מלכדת את העם. המסמך היחיד שהעיד
על כך שהמלחמה מתקיימת היו העיתונים והבחורים שלא חזרו לרקוד.
אבא התגייס בנובמבר 73, ובתמונות השיער שלו ארוך ומבטו צעיר.
חייל חדש בישראל המתחדשת. כמעט שלושים שנה מאז ולא תמיד נראה
שהשתנה הרבה. רק אבא. החיוך נעלם והמבט הצעיר מופיע לעיתים
רחוקות ולא בנוכחותי.
אני בדרכי אל יעל. היא מצליחה לתת לי אהבה לא מחייבת כמו שתמיד
רציתי. רק לשכב לידה ואיתה ולחזור ברגל הבייתה. בחדרה אני בוהה
בקירות ובתמונות שצילמה מנסה לחדור למשמעות של כפות הידיים
המצולמות ונופי המדבר בשעת דימדומים. הבית שלה בערב מתמלא
דיכדוך ואני ממהר לעזוב כדי שלא להידבק.
"אני זז"
"בסדר, אל תשכח ת'שעון"
"הוא עליי כבר"
"אז נדבר מחר?"
"כן, ברור."
אני יוצא מחדרה ונתקל באביה. הוא שירת יחד עם אבא שלי בגולני
אז יש איזשהו קשר ביזארי ביני לבין יעל.
הוא נפצע בינוני במלחמה של 82 ומאז הוא צולע רוב הזמן מכורסאת
הטלויזיה אל חדר השינה. המשפחה הקטנה שלהם מתפרנסת מקיצבת
הנכות שהמדינה נותנת וקיצבת אבטלה. מיכל, אמא של יעל עזבה אותם
לפני עשר שנים בערך. כנראה גם היא לא יכלה להתמודד עם דכדוך
הערב הזה בבית. אני יכול לזכור אותה עדיין - אישה גבוהה
ומרשימה, תמיד מתלבשת בקפדנות גם כשהייתה יוצאת למכולת. חיוך
גדול שמור לה על פניה גם אחרי התקפיי הזעם של בעלה. יעל הייתה
אז בורחת לקרא לי והיינו יוצאים יחד להרים שוקולד מהסופרמרקט
ולרוץ אל מחוץ לשכונה עד שלא היה לנו אוויר והשוקולד כבר התחיל
לעלות למעלה.
יעל זוכרת את המזודה הארוזה של אמא שלה כמה שעות לפני שעזבה.
יעל עמדה ליד המשקוף בכניסה לחדר השינה של ההורים בוהה בעיניים
שכמעט לא מיצמצו באמא שסוגרת את המוזדה.
"יעלי... השארתי לך... השארתי את הטלפון שאהיה בו על השידה
בסלון. תתקשרי מתי שתרצי. אני שם"
"בסדר מיכלי, אני אתקשר מתי שתרצי".

בדרך הבייתה אני מייחל למלחמה חדשה. כזאת של טנקים ומטוסים. של
שבויים והרוגים. משהו מרשים. אני רוצה לשכב בשדה הקרב כמו שאני
שוכב ליד יעל, בסימן שאלה גדול, שהטייסים יראו מהשמים וישאלו
את עצמם גם הם.