חלק מכם קראו וורסיה מוקדמת של הסיפור, חלקכם קראו את המאוחרת
יותר. כך או כך, רשות התגובה נותרת בעינה - כרשות בלבד. להלן
הוורסיה הערוכה והמורחבת של הסיפור.
תודה
לילך

ריחות של אביב וגשמים אחרונים מספרים לי כי מחר אוכל לצאת
ולרכב בשדות. בינתיים אני מוציאה את הסוסה מתוך כלובה, מברישה
טוב טוב שלא תתגרד, מניחה אוכף ורסן לפה, פותחת את השער
ומוליכה אותה לעבר המאנג'. רוח נעימה של תחילת אביב הולמת בי
מאחור, אני מרגישה אותו מתבונן בי, עוקב אחריי. אני מתיישבת
באיטיות על גבי האוכף, מדרבנת את הסוסה לתזוזה, בתנועות אגן
רכות אנחנו מתאחדות לכדי הוויה אחת. הרוח הולמת בפניי כמו
מתנגנת לפי קצב הנשימה של הסוסה ושלי. השקט, שאופף את שתינו
כמעט ומשכיח ממני את מבטיו המלטפים. אני זורקת לעברו מבט חטוף
ומחייכת. חושבת לעצמי, שזה נעים שככה הוא מתבונן, שככה הוא
מתעניין בי. לאחר כשעה אני מחזירה את הסוסה לתוך האורווה,
מלטפת את רעמתה, מודה לה על השעה, על השלווה. הוא מחכה לי
ברכב, אני נכנסת לאיטי ומתיישבת לצדו.

"היא כבר כבדה הא? עוד מעט היא תלד ונצטרך למצוא לך סוסה אחרת
לרכב עליה".
הסתכלתי עליו, חושבת על הסוסה שבאחריותי.
"אולי אני פשוט אטפל בה ובסייחה, אני לא רוצה לרכב על סוסה
אחרת".
הוא צחק אליי והחזיר את מבטו אל הכביש. התבוננתי בו ארוכות,
בתווי פניו החדות, בעורו השחום, בשרירי ידיו האוחזים בהגה במן
כוחניות מרגיעה. היה בו משהו כל-כך מושך וגס כאחד.
את העבודה בחווה מצאתי דרך מודעה בעיתון - 'דרושה עובדת חרוצה
לחוות סוסים מקומית'. אני, שתמיד אהבתי חיות, חשבתי לעצמי
שללמוד לרכב ועוד לקבל עבור זה כסף נשמע כמו עסקה מאוד טובה.
אבא שלי התנה את עבודתי בחווה בכך, שכל ערב בעל החווה יסיע
אותי הביתה, שלא אגרר באוטובוסים לבדי אחרי החשיכה.
תוך הנסיעה לאורכו של הכביש המחוספס חשבתי לעצמי על מבחן המגן,
שמחכה לי מחר. על כל החומר הלימודי, שאצטרך לעבור עליו במשך
הלילה. על עינת ועדי, על סיפורי הזימה שלהן, של כל מי שיושבת
סביבי בכיתה. על עצמי.
לפעמים, רק לפעמים מכה בי התחושה, שאין לי מקום לאחד כזה אצלי,
שהבית שלנו קטן מדי בשביל להכיל גם חבר בתוכו, בתוכי.

נכנסתי לחדר השינה שלו, למעשה זה גם המחסן של כל ציוד הרכיבה,
אני מניחה כי זו דרכו למנוע גניבות. בזמן שאספתי את האוכף
ומגפי הרכיבה הוא התיישב לידי על המיטה והחל חוקר אותי בשאלות
סרק,
"תגידי, איפה בנות בגילך מבלות היום?"
"חברות שלי אוהבות לצאת לדיסקוטקים וכאלה".
"ואיך את מבלה?"
"אני לא אוהבת לצאת למקומות האלה, אני שונאת את המוסיקה. למה
אתה שואל?"
הוא חייך וענה שסתם. החזרתי את מבטי לעבר מדף המושכות
והארכובות, מחפשת את אלו שנשמרו עבורי. הוא הושיט לי יד והוריד
מהמדף הגבוה את ארכובות העור.
"תגידי, יש לך חבר?"
חייכתי במבוכה ועניתי שכן, אפילו שזה לא היה נכון.
"אז איך זה שאת לא מדברת עליו?"
לא עניתי.
"תגידי, עשית את זה כבר?"
"למה אתה מתכוון?"
"התנשקת כבר?"
הסתכלתי עליו מבולבלת וגמגמתי,
"אאה, כן", ורצתי אל האורווה, נסה מפני המשך השיחה.

תוך כדי אכוף הסוסה ראיתי אותו מתיישב על ערמת החציר שבחוץ
ומתבונן, בשקט.
"אז לא שכבת עם אף אחד עדיין, הא?".
הסתכלתי לו לתוך עיניו הירוקות, חושבת לעצמי, שאם הייתי צריכה
להגדיר את מבטיו החייתיים הייתי חושבת על זיקית. כשבידיי
המושכות של הסוסה הרגשתי כי יש בי מספיק כוח לעמוד אל מול
סקרנותו,
"זה לא עניינך".
הוא צחק, פתח לי את השער האורווה וטפח לי העכוז,
"אז את עדיין בתולה".
הרגשתי את הסומק מתפשט על לחיי, אני לא יודעת מה היה יותר
מביך, מגע ידו על עכוזי או העובדה שאני הבתולה היחידה בכיתה.
עם דמעות של תסכול ורגשות בדידות דהרתי אל תוך השדות הירוקים
של הקיבוצים, שסובבים את האורווה. שם, בין השדות ודרכי העפר,
ישנה נקודה אחת בה אפשר לראות קו דמיוני, כזה שמצטייר בין בתי
האבן האימתניים של העיר הסמוכה לשדות המוריקים שמסביב. קו
דמיוני, שמחבר בין הקושי המחוספס לרכות התמימה, שנמצאת סביבו.
התכופפתי אל צווארה של הסוסה חובקת את עוצמת נוכחותה, את בטנה
ההריונית, שהולכת וגדלה לה בין רגליי. הנחתי לדמעות לשטוף את
פרוותה הרכה. טיפות של מלקוש אחרון החלו לטפטף מעלינו. דהרנו
לנו באיטיות משכרת, הסוסה ואני, חזרה אל החווה.
מחסן הציוד היה חשוך. אחזתי באוכף בידי ונכנסתי בשקט אל תוך
החדר. הרגשתי את ידיו משייטות על מותניי. האוכף נשמט מידיי,
צרחתי בבהלה, הוא החל לצחוק את צחוקו הילדותי.
"כל-כך קל להבהיל אותך", הוא הדליק את האור ואסף מהרצפה את
האוכף.
"יא דביל, ממש הבהלת אותי".
"תשתחררי. את כזו רצינית לפעמים, לא יזיק לך קצת לצחוק", וחייך
אליי חיוך ממיס.
התיישבתי על המיטה, מתבוננת בפניו, שהיו כעת נטולי זיפים
קוצניים ונראו כל-כך ילדותיים.
"בן כמה אתה?" שאלתי במן פרץ סקרנות לא ברור.
"עוד חודש בן עשרים ושבע".
"משום מה חשבתי שאתה יותר".
הוא חייך, "עשרים ושבע זה בסדר? אני לא זקן מדי בשבילך?".
חייכתי במבוכה, "עם איך שאתה מתנהג, גם ארבעים לא יהיה זקן
מדי".
צחקנו והדלקנו סיגריה.
"אז זה מה שאתה עושה בחיים שלך? מנהל את החווה הזו?" שאלתי,
"לא רק, בבוקר יש לי קו של חלוקת עיתונים, אני חוסך כסף לטיול
מסביב לעולם". אחרי שתיקה קצרה הוא לפתע שאל,
"תגידי, לא בא לך להרגיש איך זה? אף פעם לא סיקרן אותך?".
"איך זה מה?".
"לשכב עם גבר, לא חשבת פעם איך תרגישי כשתעשי את זה?".
שקעתי לתוך משענת המיטה, בוררת את מלותיי כדי שלא אשמע טיפשה.
"מסקרן, אבל גם מפחיד. לא רוצה לעשות את זה עם סתם אחד".
הוא הסתכל עליי, חייך את חיוך הזיקית שלו,
"אני סתם אחד?"
"די הגזמת, יא משוגע, בחיים אני לא אשכב איתך",
מבין בליל המחשבות, שהציף אותי באותו הרגע, נתתי לעצמי לנדוד
עם הסקרנות, עם התחושה הזו של ידיים מלטפות. מחשבות כאלו על
מישהו להישען עליו, כזה שלידו אפשר לעצום עיניים, לנוח. לא
לדאוג לאף אחד אחר למעט לעצמי. לפני שהוא הספיק להגיב קפצתי
מהמיטה החוצה. הגשם פסק וריח האדמה הטחובה כאילו בישר על סוף
הסערה.
"כבר מאוחר, אני רוצה הביתה, אתה יכול להקפיץ אותי או ש".
"שום או, התחייבתי אני מקיים, תכנסי לאוטו אני כבר בא"

אני יושבת על ערמת חציר. לועסת חתיכת קש, מתבוננת בסוסה שלי,
שנעה בכבדות בתוך האורווה.
"הלילה היא תמליט, רוצה להישאר? זו חוויה שאסור להפסיד. אבא
שלך יבין, הוא יסכים שתישארי".
הסתכלתי על הסוסה שלי חושבת לעצמי, שבאמת כדאי שאשאר לידה,
"בסדר", עניתי וניגשתי אליה, מלטפת לה את הבטן ואת הסייחה,
שמתנועעת בעצבנות בתוך הכרס הגדולה שלה. הגשם סירב להיפרד
וטיפות עבות החלו צונחות, מתרסקות אל תוך האדמה הלחה. הוא סוכך
עליי עם מעילו, רצנו שלובים אל הקרוואן. התיישבתי על המיטה
לוגמת מתוך כוס הקפה, שהוא הכין לי.
"תגיד, ההמלטה, זה ייקח עוד הרבה זמן?"
הוא מתפרש לידי על המיטה, מותח את שריריו השחומים, מתפתל לכדי
תנוחה עוברית למולי.
"עוד כמה שעות, לפי העצבנות שלה זה קרוב, מאוד קרוב".
עיניו ננעצו בשלי, חיוך זיקית התפרש מבין שיניו. ידיו החלו
משייטות אל כיווני. קיפלתי את רגליי קרוב לבטן, מתכנסת בתוכי.
רציתי לומר לו שהחיוך שלו מפחיד אותי, שהמבט שלו מפשיט אותי
וזה לא נעים.
שתקתי.
לא רציתי שיחשוב שאני ילדותית. פחדתי שזה יצית בו כוונה שאולי
לא באמת קיימת אלא רק במוחי הקודח. הוא גלגל לעצמו ג'וינט,
בתנועות עגולות ומערטלות פיזר למולי את העשן הריחני,
"רוצה גם?",
הנעתי בראשי לשלילה, מפחיד אותי לקחת ממנו, לטעום ממה שאסור.
העשן הכביד עלי, שקעתי לתוך המיטה מנסה לברוח מפניו, הרגשתי את
גופו נמחץ אליי, ידיו חקרו תחת חולצתי, תרות אחר שדיי הקטנים.
"תפסיק, אני לא רוצה לשכב איתך, זה לא נעים לי".
אצבעותיו חפרו בין תחתוניי, מחפשות אחר בתוליי,
הפסקתי לנשום.
"דווקא נראה לי שאת ממש בעניין, מרגיש די נעים שם".
הדמעות החלו לנשור מעיני,
"די תפסיק".
שלחתי יד מנסה להדוף את אצבעותיו מתוכי, צורחת כלפיו בקול
חלוש,
"זה כואב לי, די".
הוא אחז בידיי מעל ראשי וקשר אותן אל משענת המיטה, מקלף ממני
באגרסיביות את הבגדים. ניסיתי לבעוט בו בכל כוחי, לכוון אל בין
חלציו, לשתק אותו. פרקי ידיי צורבים, עכשיו גם הפנים, אני
חושבת שהוא החטיף לי סטירה. אני לא שומעת שום דבר למעט
מחשבותיי שקודחות, אני מרגישה שאני יוצאת מתוך הגוף, מתמקמת
בפינה בתקרה, מתבוננת באחד, גוהר על ילדה.
היא בוכה, בשקט היא בוכה.
אני מתקרבת אליה רוצה לנחם אותה, לאסוף אותה אליי, אני נצמדת
אל עיניה, נשאבת לתוכן.
כשנגמרו לי הדמעות, ידיו הרפו את שלי. קמתי מכווצת, מדממת,
יצאתי עירומה אל הגשם. הרגשתי את השנאה, את הכאב עולה. הקאתי
את עצמי, את חיי החוצה ממני.
התבוננתי במראה, שהייתה תלויה בכניסה,
אני רואה, זה משהו שמת אצלי.
מתוך האורווה נשמעו זעקות של כאב ואני מבינה,
אלו החיים החדשים שנולדים אצלה.

הוא יצא מתוך הקרוואן זרק אליי את הבגדים ואמר,
"תתלבשי, אני צריך להחזיר אותך הביתה, כבר מאוחר".