בחדר המואר נוגות
יושבת אישה
השעון מתקדם בעצלות
השקט חובק ספה ונברשת
סופות החול כיסו זה מכבר
את צעיף חיוכה המשומש להצל לה תקווה

בבית החם המולט
חושבת אישה
איפה טעתה ומה אשמתה
הלילה מתמוטט לאט כמותה
בין תקרה וריצפת שיש בקועה
משיל מפניו מסיכה ורעלות פוקח עיניים רחב

בפינות המטבח הצדופות
קורעת אישה
לפיסות דקות את שפיותה
שנותרה מגומגמת באופק
נדה בקצה וידוי האהבה שלו אליה
בלית וידוא האהבה לא תרפא נפשה השסועה


השיר נולד כשבועיים אחרי אחיו התאום:
http://stage.co.il/Stories/214574