הייתי רוצה להיות דמות בסדרה "באפי ציידת הערפדים".
לא מישהו חשוב, אפילו לא מישהו שנהרג או שרואים אותו הרבה על
המסך.
הייתי רוצה להיות אחת הדמויות שלא חושדות בכלום, מבצעת את
הוראות הבמאי שניתנו לי בתחילת היום, פשוט עוד יום עבודה.
בלי שורות לשנן ובלי הרבה זמן מסך, פשוט דמות ברקע, אולי אפילו
צל.
זו שאתם רואים חולפת ברחוב, בו באפי עוברת בדרכה לכסח איזה
יצור אומלל.
אז זה מה שביקשתי.
יום אחד קמתי בבוקר. בוקר רגיל ככל הבקרים.
אחרי מספר שעות התברר לי שלא רק הבוקר היה רגיל אלא שגם שאר
היום התגלה כשיגרתי.
שתיתי את הקפה השלישי שלי בסביבות אחת בצהריים, כרגיל, ואחר כך
טיילתי בעיר.
השמש לא חייכה אלי, משום שבחיים האמיתיים השמש לא עושה דבר
מלבד סוג של קרינה, אבל אני חייכתי אליה, סתם בשביל לראות מה
יקרה.
כצפוי דבר לא קרה.
חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה, הלכתי לישון וציפיתי לעוד יום
שיגרתי.
הייתי רוצה להיות דמות בסדרה "באפי ציידת הערפדים".
מישהי רגילה שנוסעת במכונית שחולפת על פניה של באפי בדרכה
לחנות קסמים.
אולי אפילו לא יראו את הפנים שלי, רק את המכונית - פיזו 206.
אפילו ללוחית רישוי לא ישימו לב, כי מי בכלל מסתכל על זה.
אני אמשיך לנסוע, כי זה מה שכתוב בתסריט, אסור לי אפילו להסתכל
על באפי, בשביל שזה יראה מציאותי.
אני גם בטח לא אשים לב לשמש המחייכת אליה מלמעלה - כי ככה זה
בסרטים.
ובסוף היום אקבל את הצ'ק, שאין אליו הרבה אבל הסוכן אמר שזה
שווה בשביל הקורות חיים, ואחזור לדירת חדר שלי.
זו המשאלה.
הלילה עבר כפי שלילות נוטים לעבור - מהר.
והיום שאחריו עבר על פי כל החוקים - לאט אך בסבלנות.
מקשיבה לחוקים.
בדרל כלל עושה מה שאומרים לי, כי ככה זה בחיים האמיתיים.
הייתי רוצה להיות דמות בסדרה "באפי ציידת הערפדים".
אולי זה מה שאני.