"הלוואי שהיה מישהו שהיה מספר את הסיפור שלי, לא משנה באיזו
צורה. שיר, סיפור, או אפילו בדיחה, למרות שזה נראה לי בלתי
אפשרי."
"בחייך נועה, את לא יכולה לרצות ככה שכולם ידעו מה את מרגישה ,
מה קורה לך. את לא רוצה שיהיו לך סודות? חיים פרטיים?"
"כן, את צודקת, אבל קשה לי להתמודד עם הכל לבד."
"תראי, על זה אנחנו נדבר בפגישה הבאה שלנו, שבוע הבא."
"להתראות ד"ר, נתראה שבוע הבא."
וכך כל שבוע הייתה הולכת נועה למטפלת שלה הרי "הילדה הקטנה שלי
עברה כל כך הרבה" לדברי אמא שלה. "מסכנה, רק ככה היא תוכל
להתמודד עם החיים בגיל הזה" לדברי אבא שלה. "נועה משוגעת, נועה
משוגעת" לדברי אחיותיה הקטנות. אבל היא לא הייתה שום דבר מאלה.
למה ההורים שלה חושבים שהיא מסכנה, משוגעת ובלתי מסוגלת
להתמודד עם הכל?
"אופיר, אני משתגעת כי הם עושים ממני משוגעת. הם חושבים שאני
בגיל כזה שבו אני לא מסוגלת להתמודד עם המציאות, והם חוזרים על
זה, זה בלתי נסבל."
"מותק את באמת עברת המון."
"גם את חושבת ככה? סך הכל ההורים שלי התגרשו, זה היה קשה ומוזר
אבל זה עבר. זה לא אומר שזה סוף העולם. אבל הם עושים מזה סוף
העולם!"
"תראי, כשההורים שלי התגרשו זה היה ממש ממש קשה. חשבתי על
האפשרות להתאבד."
"אופיר, את גאון! מתה עלייך, תודה. ביי מותק."
נועה החליטה לבלות קצת עם המשפחה שלה. למרות שהיא ידעה שיהיה
קשה להביא את אביה ואימה לאותו מקום. בכל מקרה היא פנתה
להוריה.
"אמא, בואו נצא לאנשהו כמו פעם אני, את , אבא והבנות? בבקשה,
בשבילי? בשביל הבת המשוגעת שלך?"
"כן מותק, הכל בשבילך. ואת בכלל לא משוגעת."
ואל אביה היא באה ואמרה ישר. "אבא אתה בא איתנו!"
הם יצאו לבלות יום בסופרלנד. המקום שאליו נועה הכי הייתה אוהבת
ללכת עם ההורים שלה כשהייתה קטנה יותר.
באמצע הבילוי נכנסה נועה לשירותים ומשם היא לא יצאה.
לאחר כמה ימים מצאו את יומנה של הנערה, בת ה-14, נועה שכבר לא
קיימת.
ביומן, בדף האחרון היה כתוב "הם חושבים שאני משוגעת שלא מסוגלת
להתמודד עם החיים אז אני אוכיח להם שזה ככה. אבא, אמא אהבתי
אתכם מאוד מאוד אבל אכזבתם אותי. נשיקה גדולה. להתראות."
זה סיפורה של נועה, שנכנסה לשירותים ומשם לא יצאה.