היה היו פעם, לפני שנים רבות רבות, שני חברים טובים.
האחד היה נגר ואילו חברו היה טבח.
הנגר, בוא נגיד שקראו לו ישראל, עבד במספנה בנמל ובנה ספינת
מלחמה מפוארת למען המלך. ואילו הטבח, בוא נגיד שקראו לו
יהושוע, עבד במטבחו המפואר של אותו המלך ודאג למעדנים שעלו על
שולחנו של השליט מדי ערב.

שני החברים נהגו להיפגש מדי לילה בפאב אשר בשכונת מגוריהם
ולדבר על היום שעבר עליהם ועל האירועים שליוו אותו.
באחד מהערבים הגיע יהושוע לפאב כשפניו נפולות ורוחו עכורה.
"מדוע אתה כל כך עצוב?" שאל אותו ישראל.
"לא תאמין ידידי," ענה יהושוע. "המלך רוצה שאצא עמו למסעו
הקרוב, על מנת שאוכל לבשל למענו גם בניכר. אך הנך יודע
שמסעותיו של המלך יכולים להימשך על פני שנתיים ימים ואף יותר,
והרי אשה לי וגם תינוק בדרך... איני יודע מה אעשה!"
"מתי אמור אתה לצאת למסע הזה?" שאל ישראל ההמום את חברו.
"בעוד כחודש ימים!" השיב יהושוע בייאוש.
ישבו שני החברים בדממה, ובאווירת נכאים לגמו מקנקני הבירה שלהם
עד תום ולאחר מכן שבו לבתיהם ללילה של שינה טרופה.

למחרת היום נפגשו החברים שנית. יהושוע היה עדיין בעל חזות
עייפה ושבורה, אך ישראל הגיע אל הפאב וחיוך רחב על פניו.
"ידידי, מצאתי פתרון לבעייתך!" הכריז ישראל. "הרי אנוכי צעיר
ממך, ואשה וילד אין לי. למד אותי את כל אשר ידעת על אומנות
הבישול, ושלח אותי כמתלמד שלך למסע זה!"
יהושוע הנרגש התלהב כל כך מהרעיון, עד שלרגעים שכח את ההקרבה
שמציע חברו הטוב. כאשר נזכר והעלה את העניין, ביטל אותו ישראל
בקול בוטח. "אין לך מה לדאוג חבר. כבר שלוש שנים שהנני עמל על
הספינה הזו, וברצוני לראותה בפעולה! וכמו כן, חשבתי על כך
ארוכות, ואשמח לצאת למסע הרפתקאות שכזה. עולם עוד לא ראיתי,
ובוערת בי התשוקה אל האופק!"

במשך החודש הבא עמלו שני החברים בלילות, ויהושוע לימד את ישראל
כל אשר ידע. את כל התבלינים והסודות הכמוסים שבאמנות הקולינרית
חשף יהושוע בפני חברו, בעודו מכשיר את הקרקע בארמון המלכות
ומהלל בפני המלך את המתלמד המוכשר שלו.
כשבוע לפני היציאה למסע, נקבע סופית כי ישראל, המתלמד המוכשר,
יצטרף למסעו של המלך ואילו יהושוע יישאר בארמון וידאג לשביעות
רצונם ובטנם של יושבי הארמון ובמשפחה המלכותית.
בלילה שלפני ההפלגה נפגשו שני החברים בפעם האחרונה, כאשר
התרגשות ממלאת אותם כמו גם עצבות על הפרידה הממשמשת ובאה.
"עוד נשוב להיפגש," אמר ישראל בעוד דמעות ממלאות את עיניו.
"ואם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא!" יהושוע התעצב על דברי חברו,
אך הבין את חששו של ישראל מהמסע המסוכן.
השניים שתו בחברותא ונפרדו לבסוף בחיבוק חם. "אבוא לראותך בשעת
היציאה מחר!" קרא יהושוע אחרי ישראל, והלה ענה לו, "אין טעם
יהושוע ידידי, גם כך הפרידה כעת קשה עליי. הייה שלום חבר!"
יהושוע שב לביתו ועלה על יצועו מלא עצב, בעוד אשתו מנחמת אותו
ומלטפת את ראשו עד שנעצמו עפעפיו.

למחרת בבוקר השקים יהושוע קום והחלטה גמלה בלבו. עליו ללכת אל
הנמל בכל זאת ולראות את הפמליה עוזבת, אפילו מרחוק, כדי להפגין
נוכחות. אם לא למען ישראל אז למען מצפונו שלו.
הוא ירד אל המעגן והגיע ממש בזמן לראות את גשר הספינה מתקפל
ואת המבנה האדיר מחל בשיוט איטי לעבר פתח הנמל, בעוד אלפי
אנשים מנופפים לשלום למלך ופמלייתו.
דמעות זלגו על לחייו של יהושוע בעודו מביט אל עבר האופק, אך
לפתע חשכו עיניו.
פיצוץ אדיר נשמע והספינה האדירה התפרקה לחתיכות בקול גדול
ובלהבות ותימרות עשן שהתפשטו אל שמי הבוקר ומי האוקיינוס.
מזועזע עד עמקי נשמתו וביחד עם ההמונים שצבאו על הנמל, פרץ
יהושוע בזעקות שבר. הייתכן? מה זה ארע לידידו ולספינת המלחמה
האדירה? ומה על המלך? יהושוע נותר המום וכאשר לבו הפסיק לפעום
כמטורף הוא מיהר לביתו לספר לאישתו את אשר ארע.

שבוע לאחר האירוע נותר יהושוע במיטתו, המום מצער וכאב, בעוד כל
הממלכה כואבת את אובדן יקיריהם ומלכם.
אך בדיוק בתום השבוע נשמעה דפיקה על דלת ביתו של יהושוע.
אשתו הלכה אל הדלת ולאחר כמה דקות שבה אל החדר בלוויית שוטר
ושני חיילים מהמשמר המלכותי.

התברר כי ועדה ממלכתית שקמה גילתה כי ישראל היה טרוריסט מבוקש
שתכנן במשך שנים את המבצע הזה, בו הטמין פצצה רבת עוצמה בין
הקורות הראשיות של הספינה שבנה.
יהושוע נשפט כמשתף פעולה והושלך לכלא למאסר עולם (מפני שעונש
מוות בממלכה לא היה מקובל באותם ימים, אפילו לא לטרוריסטים).
את בנו הקט שנולד ראה יהושוע רק מאחורי הסורגים של תאו הקטן.

אך בכל השנים הרבות ששהה בכלא, עד מותו האכזרי ממחלת הצרעת,
בילה יהושוע במחשבה על חברו הטוב שלא נתן לו למות על הספינה,
והקריב את חייו למענו.