"הוא בקומה גבירתי, בעברית זה נקרא תרדמת."
"זה אומר שהוא לא יתעורר יותר... אף פעם?" האישה עם המשקפיים
השמיעה את קולה בפאניקה.
"זה אומר שהוא עוד יתעורר, אנחנו נצטרך לעבוד עליו מהיום, אל
תדאגי. לכי לישון, אנחנו נתקשר אלייך."
האיש עם החלוק הלבן דחף אותה בעדינות מהחדר. דמעות כבדות נזלו
מעיניה ומחשבות ייסרו את מוחה. אני עוזבת את התינוק שלי, הבן
המתוק שלי.
בבית היא הכינה לעצמה כוס תה והתיישבה להביט באלבום המשפחתי,
דרך התמונות היא חוותה בשנית את החיבוקים שלו, את החיוכים ואת
התלתלים החומים. היא עצמה עיניים וחשבה עליו, המחשבות הלכו
ונתעבו, עד שהפכו לחלומות בלתי נשלטים רודפים אחד את השני
במוחה. רק בשנתה חייכה.

פוקח עיניים.
אני שוכב על ערמת חציר ומולי קיר לבנים אפור. אני מסיט ראשי
ימינה ושמאלה לחפש רמזים היכן אני נמצא. מתיישב, אני בחדר
כלשהו מוקף קירות אפורים וריח של סוסים. אולי מקלט ואולי
אורווה, חוסר הצלילות בחלום לא מתיר לי להבדיל בניהם. פתאום
אני שם לב שכבר כמה שניות שכחתי לנשום והחדר מתחיל להסתובב,
נשימה קצרה מכניסה אוויר ישן ומלוכלך לריאותיי וגורמת לראשי
להסתחרר עוד יותר מקודם. מחשבות ישנות עולות במוחי, מי אני?
איפה אני? למה אני כאן? אני מחפש בתודעה שלי רמזים לדמותי
האמיתית והדבר הראשון שקופץ לראשי הוא העובדה שאני נער רגיל,
אחראי לטיפול בסוסים בארמון של מלך אחד...  בשמו לא הצלחתי
להיזכר, גם בשמי לא הצלחתי.
דפיקה קלה ועדינה, שקטה ומלכותית כמעט מעירה אותי ממחשבותיי
הפרטיות וגורמת לי לחפש את הדלת. היא ניצבת במרחק סביר מערמת
החציר ששימשה כמיטתי עד עכשיו, דלת ישנה, חומה וחסרת צורה
מוגדרת. הדפיקה חוזרת על עצמה ואני קם, רגליי בקושי מצליחות
להחזיק את גופי ואני מתקדם אל הדלת בצעדים בלתי יציבים ופותח
אותה. מולי עומדת נערה צעירה, כבת 16 מאוד מוכרת. גופה הנאה
עטוף במחוך וחצאית אדומה דהויה, עיניה הירוקות הבוהקות מביטות
בי במבט כעוס. שיערה הבהיר והדקיק מפוזר על כתפיה ושפתיה העבות
הוגות בקול דק אך רוגז את המילים "מדוע התעוררת כה מאוחר?"
הכל חוזר אליי בבת אחת. אינני נער רגיל כלל ותפקידי אינו לטפל
בסוסים, אני חולם. אני חולם. אני חולם. אני אומר את זה לעצמי
בראש מספר פעמים ומתעלם ממבטה החושד של הנערה היפה. אני תופס
בזרועה ומושך אותה לתוך החדר האפור, "היכנסי, התגעגעתי אלייך"
אני אומר לה בקול משכנע והיא שותקת, מביטה בי במבט מבוהל ואז
מחייכת "ידעתי שתחזור לעצמך האנס" והיא מנשקת אותי. כל חושיי
מתעוררים בבית אחת, שמי הוא האנס בחלום, ואני יכול לעשות מה
שאני רוצה. לנערה קוראים ליזה והיא מנשקת ממש טוב. אני נמשך
לשני צדדים, מצד אחד אני רוצה להישאר איתה לפחות עוד קצת ומצד
שני אני יודע שאני צריך לחזור למציאות.
הרצון לחזור הביתה חזק יותר, אני עוזב את ליזה, מחייך אליה
ואומר שאחזור בקרוב. היא יוצאת מהחדר, אדמומית מבושה ומהנאה.
אני נשכב על ערמת החציר בצד החדר ומדמיין לעצמי אותה. מחייך
ועוצם עיניים, נרדם.

פוקח עיניים בשנית.
אני חובש כובע קש שמכסה את עיניי, מרים אותו ורואה את הכוכבים
נוצצים מעליי וקורצים אליי. שאריות החלום הקודם צצות במוחי,
נערה יפה, נשיקה ארוכה וחדר אפור. יותר מזה אינני זוכר. מסתכל
על גופי, לבוש סחבות. אני נעמד ומתנודד מעט כשיכור עד
ההתייצבות הסופית. מסתכל ורואה עץ גדול מאחוריי עם תפוחים
גדולים ואדומים תלויים עליו. החשק לאכול עולה וצף מקיבתי ועוצר
רק כדי ליצור קולות קרקור בבטני. אני מטפס על העץ בזהירות
מרובה, מחליק מדי פעם ומנסה מחדש. התפוחים הנוצצים מושכים אותי
אליהם ואינני מצליח לעלות. התסכול גורם לי לבעוט בעץ ולהפיל
היישר על ראשי תפוח אדום ועסיסי במיוחד. התפוח נופל עליי
ומחליק ממני הלאה, ישר אל שלולית הבוץ שמשמאלי. אכזבה.
אני לוקח את התפוח איתי והולך לחפש מקור מים כלשהו. אין.
השמיים מתכהים יותר ויותר עם הליכתי ועם התקדמות הזמן. שקט
פתאומי מכה בראשי ופתאום, ללא כל הזהרה, גשם זלעפות מתחיל לרדת
מהשמיים. מהשמיים הישר על התפוח העסיסי שבידי. אני מחייך לעצמי
בעודי מקרב את התפוח לפי, לקחת בו ביס. חושף את שיניי ולוקח
חתיכה מן התפוח. לועס אותו בחושניות, טעים. יחד עם הטעם הנפלא
והמתוק חוזרת למוחי התודעה. אני שוב חולם, חלום בתוך חלום.
היכן המציאות אני שואל את עצמי ולא יכול לענות. זורק את התפוח
הצידה, הוא איבד את טעמו ונהיה תפל מדי. אני נשכב על הרצפה,
נותן לגשם החזק להכות בפניי ועוצם עיניים. שוב חוזר לחלומות,
מחפש את המציאות שלי, נרדם.

פוקח את עיניי.
אני על כביש ראשי כלשהו, נוסע על אופנוע ישן ומקרטע. הפעם
למדתי להבחין ומוחי צועק לי שזוהי אינה המציאות שלי, אני שוב
חולם והחלום הקודם עדיין טרי במוחי. אני מיואש, לעולם לא אחזור
למציאות שלי, במיוחד כך כשאיני יודע להבדיל בין חלום ומציאות.
קול קטן לוחש לי מבפנים "ומי יודע?" ובאמת, מי יודע? אני עוצר
את האופנוע בצד הכביש ונרדם מתחת לעץ הראשון שאני רואה, העץ
הזה מאוד מוכר לי משום מה. הפעם החלום נעלם במהירות ואני ישן
שוב.

כך ביליתי את השנתיים האחרונות בחיי. כנוסע בזמן, אולי אפילו
אי אפשר להגדיר זאת כנוסע ב'זמן' מפני שהזמן עצמו אינו משתנה
בחלומותיי, אלא רק במציאות. אוכל להגדיר זאת בצורה הטובה ביותר
כנוסע בחלומות. למציאות שלי מעולם לא הגעתי, עד עכשיו. היו
רגעים של הבנה ופקחות ואפילו ערות כלשהי מצדי בה ידעתי שאני
חולם והייתי יכול לחיות את חיי כבן אדם רגיל, היו רגעים שבהם
הייתי בטוח שהחלום הנוכחי הוא המציאות שלי, המתאימה לי ביותר,
והיו רגעים שבהם כלל לא הייתי מודע לעובדה שאינני ער. היו
רגעים והיו רגעים.
היום מצאתי את דרכי בחזרה הביתה, פקחתי את עיניי וראיתי את אמא
מחייכת אליי, לא היה אכפת לי מכל המכשירים המצפצפים סביבי
ומהעובדה שהייתי קשור למיטת בית חולים. הדבר היחידי שהיה קיים
מבחינתי באותו רגע הייתה אמא, הנשיקה שלה על המצח שלי והמילים
"חזרת אליי סוף סוף, אני אוהבת אותך".
הרוגע והשלווה גרמו לי לעצום את עיניי שוב ולהרגע. נשמתי נשיקה
עמוקה, שמעתי 'ביייייפפפ' ארוך ויותר לא ראיתי את אמא לעולם,
גם חלומות לא ראיתי יותר.