יש לי ילדה.
בלונדינית קטנה, עם עיניים כחולות גדולות
שמחפשות תשובות לשאלות שלא נשאלות.
אף פעם לא שמעתי אותה מדברת.
אני שומרת אותה מתחת למיטה שלי, כדי שאימא ואבא לא יגלו.
לפעמים כשאנחנו לבד, היא יוצאת מתחת למיטה,
מחזיקה לי את היד ולוקחת אותי למרפסת.
היא יושבת שם על המעקה,
פורסת את ידיה הקטנות והרכות,
עוצמת את העיניים ומזמזמת מנגינה, שנשמעת מוכרת,
אבל איכשהו, אף פעם אני לא מצליחה להיזכר בה.
בלילה, לפני שאני הולכת לישון, אני אומרת לה לילה טוב, ושמחר
אני אבקר אותה ונלך לשחק.
ושאני תמיד אשאר איתה, לא משנה מה יקרה.
היום, כשחזרתי הביתה סגרתי טוב טוב את הדלת.
עליתי בשקט במדרגות כדי לא להרעיש לאף אחד למרות שהבית ריק.
חיפשתי אותה מתחת למיטה, אבל היא לא הייתה שם.
חיפשתי בחדרים ולא מצאתי.
הלכתי למרפסת הסתכלתי למטה,
והיא שכבה שם, על הדשא, שמונה מטר מהמקום בו עמדתי.

אני הולכת עכשיו לקפוץ אליה, הבטחתי לה שאני תמיד אשאר איתה,
ואימא אמרה שהבטחות צריך לקיים.