ראיתיה
בנדודי הארוכים ביערות
בדרכי לסטונהנג' לפולחן ראשית האביב
והיא עוטה מחטיי אורנים
שני זאבים אפורים מהלכים לצידה
-מבט של עצב נצחי בעיניהם -
ונשר שחור וטבעת כסף לטופרו
חג מעליה
"אודין מת" היא התייפחה, "אודין מת"
קוראת לי ופורשת ידיה, מוחה ומתמרדת, אנטיגונה של היער,
והשמש עמד והביט בה
אם הייתי חושב שהוא צוחק לסבלה
הייתי הורג אותו
"ראית בעינייך שאודין מת?"
שאלתי והיא השיבה
"במו עיניי", "ברק היכה בו והוא מת,
ממלמל את שמך"
סיימה לדבר ותבוא
עדת טיגריסים מפוספסים וארוכי חת
שוטפת בנהמה וקריאת שופרות
מקצה היות האדם
עד מוצאות הירח, בשחור ובדם
והכל חדל,
והכל נדם:
השלתי את מחטיי האורנים וראיתי
והיא עשויה מגילות מגילות
קלף סגול עתיק יומין
ובקלף צרוב שלושת אלפי פעמים
"נעוריי הוקרבו לאודין בלב מתרונן"
ובקלף אני מושבע להביא
כל שנה ביום השופרות והטיגריסים המפוספסים ביער
מנחת פרות ראשונים, פרי אדמה ופרי בטן
לקעקע בעורו
את תמונתם
אודין יושב לכס מלכותו ובידו חרב
שני זאבים אפורים רובצים ימין ושמאל למרגלותיו,
על כתפו נשר וטבעת כסף לטופרו
והיא, שכובה מרגלותיו, עירומה ושער החיטה שלה
אורכו שלוש פעמים קומתה והוא פרוש כמצע
והכל עטוף בו:
נדרתי לקיים -
באש ובמים, ברוח ובעפר
והיא, חיוורת וקוראת בשמו, חייכה חיוך אחד רפה
ונפחה את נשמתה,
הופכת לרמץ חם על האדמה
ונגוזה בענן של אפר ואבק וגיצים ירוקים
ממנה ומהאדון נותרו רק
נדרי לספר
ונשר שחור עם טבעת כסף לטופרו
ותלתל צהוב, אחרון.